הכל חדש ונוצץ

מחר יש אזכרה לאבא. כן כבר חלפה שנה עברית ושוב אנחנו אמורים להתכנס כולנו ביחד עם עוד בני משפחה וכמה חברים.

אני שוב מרגישה את הלחץ הזה לקראת מפגש משפחתי ושוב יש לי תחושה שנפלתי.

הדודה מגרמניה התקשרה לשאול מתי האזכרה. אני אמרתי לה שזה הולך לפי התאריך העברי. אבא נפטר בטו בטבת. וזה יוצא יום ששי הקרוב.

אמא אמרה לה שהאזכרה כמניינם כלומר ב 10.1.13. כלומר היא לא מתכוננת לטפל בזה בזמן הקרוב.

חשבתי תחילה שאני אזמין רבי וקומץ אנשים לטו בטבת, לא אגיד כלום ושהגורגונות יעשו את האזכרה מתי שהן רוצות. הן גם לא חייבות לעשות אזכרה. לפי מצב העניינים הן די חוגגות יחד אחרי מותו. אמא הרי סילקה את כל אביזרי המוזיקה שאהב עוד מהבית הקודם ואין לי מושג מה היא לקחה איתה לבית החדש. מבחינתי שתיהן עזרו לו למות לא בצורה הכי מכובדת.

אבל אז התחלתי לחשוב. אזכרה לאבא רק אני? זה אוטופי. אני אזמין רבי ואנשים והם הרי ישאלו איפה הגורגונות. מה אני אגיד?

אז התקשרתי לגורגונה הזקנה ואמרתי לה שהיא טועה בתאריך האזכרה

היא אמרה שאני אתאם עם הרבי והיא תזמין את כולם והדבר הראשון שתעשה הוא לספר לגורגונה הקטנה.

באמצע התחלנו לריב על נושא הדירות אז אמרתי אין אזכרה. ביטלתי את הרבי

אחכ חשבתי שהן יכולות להזמין רבי אחר ובסופו של דבר הן יעשו את האזכרה ואני אשאר בחוץ כמו שכבר קרה כמה פעמים. כמו שקרה ביומולדת 80 שלו, כמו שקורה עכשיו בחגים המרכזיים ראש השנה ופסח. 

זה עורר בי את השאלה למה תמיד אני נופלת. אולי באמת הייתי צריכה לעשות אזכרה לבד. אני לא מסוגלת לזה?

טוב, לא באמת ביטלתי את הרבי. בסוף החלטתי להשאיר את זה ככה

אז בסופו של דבר השורה התחתונה

במלאת שנה למותו של אבי נעלה לקברו ונתייחד עם זכרו