הכל חדש ונוצץ

שבת 1.12. אני בדיכי לא חשוב למה.  הרי אף פעם אני לא יכולה לדעת למה בדיוק אני בדיכי. אולי זה החורף, דכאון חורף, אולי בגלל התרגיל המסריח של אמי ואחותי, אולי בגלל איזה פתרון שמצאתי שהחייל אוהב וסוסון מאוד לא אוהב, אולי בגלל השחרור המתקרב של החייל שמכניס אותנו ללחץ. אני מחליטה לבלות את כל היום במיטה. שבת ונמאס לי להיות קצינת הבידור של הבנים שלי. יום יפה היום אומר סוסון. הולכים לים. לא בא לי ללכת לים אני רוצה לנוח. אני אומרת. אתה בחור גדול, אתם בחורים גדולים תלכו לבד. איך אני אגיע? שואל סוסון. תקחו את האוטו, תקח מונית אוטובוס מה שבא לך. סוסון מתחיל להשתולל.  להפוך את הבית, לפזר את העיתונים, לפזר את המסמכים, מתחיל לקלל, אני אומרת לו תסדר את זה, הוא עונה לי מי את בכלל, וממשיך לקלל. לחייל נשבר מהרעש והקללות שלו הוא מכניס לו אגרוף. האגרוף פוגע בי. ואני רק רציתי לנוח, סוסון רק רצה ללכת לים, היה באמת יום יפה וככה זה נגמר. הילדים בהלם. עכשיו הרבה זמן שלא אקח אותם לים, אפילו לא אכין אוכל ולא אסדר את הבית. הם יצטרכו לדאוג לעצמם. מעבר לזאת הם יצטרכו לדאוג לי בעיקר אם מצפונם מעיק עליהם. הפתרון שמצאתי מתעכב. אולי זה פתרון רע אם זה מביא ככ הרבה לחץ....

זו לא הפעם הראשונה שאני מרגישה לא טוב וסוסון מתנהג ככה. אני התרעתי פעמים רבות על ההשתוללויות שלו. הפסיכולוג שלו אמר זוהי תגובה לשינוי סטנדרטים העובדת הסוציאלית אומרת זה בגלל שהוא מתוסכל על חוסר הצלחתו בחיים. כל עוד אין פגיעות גופניות הכל בסדר. ואני חושבת שזה לא בסדר... ההשתוללויות האלה הן לא בסדר. והפעם זה כן הביא לפגיעה גופנית. נכון שהוא לא היה זה שפגע אבל הוא היה זה שגרם לכל זה.... צריך לטפל בהשתוללויות האלה. אי אפשר לחיות ככה. נכון שרוב הזמן הכל שקט וחביב ואנחנו הולכים לים ולמסעדות ולסרטים ומטיילים קצת אבל ככה אי אפשר לחיות...

עכשיו אנחנו כבר חודשיים אחרי כמעט לא רואים את הסוף. התחלתי פיזיותרפיה או יותר נכון ריפוי בעיסוק. אני יושבת במכון, שמה את היד במים חמים, עושה הברגות מרגישה כמו בגן ילדים. בא לי לבכות . ואני רק רציתי לנוח.... מנסה לצאת מהחור, מזג אוויר נאה, טו בשבט הגיע, השקדיה פורחת ושמש פז זורחת אבל עמוק עמוק העצב בעיניים.