הכל חדש ונוצץ

יודונאצים? גזענים? אנחנו?

איך זה דבק בנו?

את המטבע יודונאצים טבע הפילוסוף המהולל ישעיהו לייבוביץ והארץ שתקה.

את המטבע יודונאצים יכול כל אחד לשאת  בגאון.

ואני בושה ונכלמת. איך יהודון קטן שנחשב חכם יכול לומר דבר כזה?

האם יש במעשינו דבר שמזכיר ולו במעט את תאי הגאזים, המשרפות, המחנות, השמדת עם.

נכון באנו לכאן ולא התקבלנו בסבר פנים נאות

החלטנו שזו הארץ שלנו, שבנו אליה לאחר 2000 שנות ועליה ישבו זרים

הם טוענים היא שלנו, אנחנו טוענים היא שלנו.

הם רוצים שנלך מכאן כמו שבאנו אנחנו רוצים שהם ילכו מכאן.

הם האויבים שלנו שבאים עלינו לכלותינו

ואנחנו עוצמים עיניים.

לא האיראני הוא הסכנה אלא העם הזה שרוצה שנלך מכאן ולפעמים מפעיל כוח בלתי סביר עלינו.

ואילו אנחנו חוששים היום מלהפעיל כוח עליו. מה קרה לנו?

אנחנו מתנצלים בפני מי שפוגע בנו, חיילי צהל בורחים ממיידי אבנים, חיילי צהל נקראים רוצחים

האם זאת הארץ שרצינו להקים?

אמרנו כאן בארץ נוכל להגן על עצמנו בפני פורעים

לא יכנסו הקלגסים לכפרינו ויגרשו אותנו

מאז שקמה המדינה הזאת אין כאן רגע מנוחה

מלחמות, פיגועים, מלחמות התשה, ירי על אזרחים

אין תגובה.

יודונאצים. גזענים. שזה רק לא ידבק בנו הם יירו עלינו ואנחנו נרים דגל לבן

הם יכו בנו הגרמנים, הערבים, מה זה משנה מי, ואנחנו נשתוק, נעלה על הרכבת, נסע בלי דעת לאן, רק שלא נהיה כמוהם, נהיה הומאנים, לא כמוהם ולא כמו אף אחד בעולם.... אנחנו נתנצל, אנחנו נלחם בעד חופש הדיבור של בוגדים, לא למדנו כלום. אנחנו ננאם, נהלל גיבורי עבר ופחדני הווה. 

אוטואנטישמיות. כן, אנחנו מזדעזעים מגילויי אנטישמיות בעולם אבל לא מגילויי אנטישמיות בארץ. לא מחנין זועבי ולא מנועה שיינדלינגר ולא מענת קם ואורי בלאו וגדעון לוי ויונית לוי. חלקם מקומם בכלא חלקם רק צריכים ללכת הביתה. רק מה לעשות שאין היום תקופת צינון של עיתונאי שעובר לפוליטיקה. חלק מאיתנו שונא את החרדים כמו באירופה ומחבק את הערבים. 5 מצלמות שבורות סרט שמייצג אותנו באוסקר. מה יכול להיות נורא מזה היום.

לפני 5 שנים הייתי בפולין. הזכרונות עדיין מהדהדים. משנים צורה. לכל אחד הפולין שלו. לכל אחד הזעזוע שלו. אני לא רוצה לזכור את המחנות. בעיני 2 תמונות ו-2 מקומות. האחד הוא הארמון של הגרף פוטוצקי והשני הוא ישיבת חכמי לובלין המתחדשת. כל אלה מראים את הצד היפה של פולין. האחד לפני השואה השני אחריה ובאמצע השואה שהפכה את פולין המקסימה לארץ ארורה. איני יודעת למה דווקא זה כה מזעזע יותר מהמחנות. כן היה אחד גרף פוטוצקי שאמא קראה לו שוואנץ. והוא היה טוב ליהודים. אבל היום אין שם אף יהודי חוץ מתיירים שמתעטפים בדגל ישראל אומרים אנחנו כאן וחוזרים לארץ המובטחת. איפה הם כל היהודים שהיו שם... בישיבת חכמי לובלין מנסים להקים מחדש את מה שהיה. נראית טוב תקומת העם היהודי בפולין אך דבר לא יחזיר את ששת המיליונים. הישיבה יכולה להתקיים אך לצידה מחנות המוות או שרידיהם.

אמא סיפרה הרבה סיפורים על פולין של לפני השואה. העיירה טרנובז׳ג העיירה ניסקו, החיים שהיו שם, ואיך באו הגרמנים וקטעו הכל. ואיך היא עלתה ארצה במסגרת ילדי טהרן, העליה העלומה. הם לא מוכרים כניצולי שואה ילדי טהרן, למרות התלאות. עד היום הם מבקשים הכרה. והם הולכים ופוחתים. פתאום התחילו לחבק כאן ניצולי שואה. עד היום הם היו האשכנזים הרעים המתנשאים והמקפחים. גם לאבא היו סיפורים אבל פחות. הוא נולד בגרודנו. אתמול היתה כתבה על מישהו מגרודנו. גם שם היו פעם יהודים שנעלמו. אבא עלה לארץ לפני השואה. משפחתו הבחינה במתרחש והחליטה לברוח. לא כולם ברחו. חלק נכחדו. 

ועכשיו אנחנו כאן. לא טוב כאן. גם כאן קמים עלינו לכלותינו אז למה באנו בכלל? אולי נחזור לשם שהרי המלחמה שם נגמרה. רק פה לא. אולי נחזור לשם ויהיה לנו שקט. נתבע את המקומות מהם גורשנו שהרי זה הבית שלנו, הבית ההוא שבגרודנו והבית ההוא בטרנובז'ג. באיזה מקום הרעיון הזה מעורר בחילה. אז אולי נעשה כאן משהו. נזכור למה המדינה הזאת קמה. נזכור שזוהי מדינה יהודית, נוריד את הערבית משלטי החוצות, נחזיר את היידיש, יהדות פולין המפוארת הולכת ונעשית רק זיכרון עמום. האם זוהי תקומה?