הכל חדש ונוצץ

עוד כשסוסון היה בטיפול נמרץ אמר לי חבר: קחי עורך דין

אמרתי שאין לי כוח לזה ואין לי ראש לזה

הוא אמר: דווקא כי אין לך ראש לזה תקחי עורך דין

הוא שלח אלי מישהו

אני זוכרת דבר אחד ממנו. הוא אמר תעדי הכל ביומן אפילו מה שנראה לך לא חשוב. מה עשו היום , איך הוא מתקדם. כל דבר. עשיתי זאת.

אבל בעלי לא רצה לקחת אותו. הוא פנה לעוד אחר, ישראלי, נפגשתי איתו, גם אותו לא לקחנו

שאלתי חברה, עורכת דין אם יש לה על מישהו להמליץ. כן היה לה, היא אמרה שהוא טוב והוא מאוד עשיר, וזאת אינדיקציה שהוא מרוויח טוב מהלקוחות שלו שהרי בארהב אין שכר טרחה על משפטי נזיקין אלא 1/3 מהפיצויים הולך לעורך דין.

סוסון היה כבר במח' נוירוכירורגית כאשר בעלי נפגש איתו. אני משומה לא נכחתי בפגישה אך בעלי החליט שהוא לוקח אותו.

ואז התחילה העבודה. הרבה טלפונים הרבה פגישות לאורך שנים. 

אני לא יודעת בדיוק מה הוא עשה. אני גם לא יודעת מה בעלי סיפר לו. מדי פעם הוא היה מטלפן או היינו נפגשים הוא היה מוסר לי דוח מצב ,  אני הייתי מוסרת לו דוח מצב. כללית לא הייתי מרוצה ממנו.

כבר על ההתחלה הוא אמר שאי אפשר לתבוע את JCC כי הוא מוסד צדקה. אז צריך לחפש את מי כן אפשר לתבוע. כן, אפשר לתבוע את המורה, את האחראית על שיעורי העברית ב JCC את שליח העליה שהיה אחראי על כל הקורסים ואת ההסתדרות הציונית העולמית . מאוד חרה לי שאת JCC אי אפשר לתבוע. ולא הבנתי איך הוא הפך למוסד צדקה. בסהכ זה מתנס שמעביר חוגים לילדים ולמבוגרים. איך הוא הופך למוסד צדקה , למה אי אפשר לתבוע מוסד צדקה ולמה אין לו ביטוח, שהרי לא תובעים את המוסד עצמו אלא את חברת הביטוח. מסתבר ש JCC סייע ליהודים שברחו מאיראן כאשר חומייני עלה לשלטון וכך הוא הפך מוסד צדקה.

הוא גם אמר לי לא לדבר עם אף אחד. כל מילה שלי יכולה לשרת את הצד השני וכך נאלצתי לדבר עם חברי ברמזים. הצד השני הצליח לעלות על זה שלסוסון היו אי אלה בעיות התפתחות . גם לחזור לארץ הוא לא הרשה לי העורך דין. הרגשתי כבולה. אבל חזרתי. המצב בארהב היה פשוט בלתי נסבל. סוסון לא השתלב בשום בית ספר אביו לא היה מוכן לשלם טיפולים עבורו, פשוט בלתי נסבל. ראיתי שאני הולכת להפסיד את הילד אם אני נשארת בארהב עוד דקה. 

הדיונים נמשכו גם אחרי שחזרתי לארץ ופעמיים בקרתי בארהב לצורך המשפט

ואז הגיע רגע האמת. שופט בדימוס אמר שאין לנו שום סיכוי, לשם הערכה כללית. לא הבנתי איך ילד שנפל מחלון במהלך לימודי עברית ב JCC ונפגע בראש וסובל מהרבה חסרים לא יכול לקבל שום פיצוי. העוד תבע בהתחלה 25 מיליון דולר ובסופו של דבר לא יוצא מזה כלום. אחרי כל הפגישות הדיבורים הנסיעות המסמכים לא יוצא מזה כלום. ממש רתחתי מזעם והתחלתי להכנס בעוד הזה. חשבתי שאולי האחרים היו יכולים להשיג תוצאות יותר טובות. פניתי לאותו ישראלי שבינתיים חזר לארץ. הוא לא היה איש בשורות. בסופו של דבר הוחלט על עיסקת טיעון בסכ חצי מיליון דולר.  זה מה ששווים החיים של הבן שלי. זה מה ששווים החיים של כולנו. חצי מיליון דולר בניכוי שליש ועוד הוצאות משפט לעורך דין.  ביד זה יוצא 250,000 דולר ורצוי לא לקחת את כל הכסף אלא תהיה תוכנית בה סוסון יקבל את הכסף החל מגיל 18 עד 60. סוסון היה אז בן 12.

לא הסכמתי לתוכנית הזאת כלל . לא היייתי מוכנה לחכות עד גיל 18 . מצד שני התוכנית העלתה את הסכום הכולל ליותר ממליון דולר ובעלי שהפך בינתיים לאקס חתם עליה. בסוף גמני חתמתי....

השנים חלפו, העניין הזה נשכח. חיים עם מה שיש. רק לפעמים אני חושבת אולי אפשר היה אחרת. מה היה קורה למשל אם הייתי לוקחת אז את כל הכסף? ולמה בכלל הסכמתי לעיסקה? לא רק סוסון נפגע. כל המשפחה נהרסה מהתאונה הזאת. החיים שלי, של בעלי, של הורי, של אחותי, של משפחת בעלי, חלק שיקמו את עצמם, חלק לא. ועל כל זה מגיע פיצוי בשווי של דירה קטנה במרכז תלאביב. סוסון הוא גם המוטב היחידי לפיצוי. ואני שמטפלת בו מאז ועד היום לא קיבלתי כלום