הכל חדש ונוצץ

שייכת, לא שייכת שייכת לא שייכת . דילמה זו התעוררה בי כאשר התפרסם שבית הספר אותו סיימתי חוגג 75 שנה.

כולם מוזמנים , פרסמו באתר האינטרנט. גמני מוזמנת? תהיתי שהרי בית הספר שלי התמזג לתוך הבצפר ההוא מאחר ומנהלת בית הספר שלי נהרגה בתאונת דרכים. זה לא היה ממש הבצפר שלי. שאלתי באתר ענו לי כן, תבואי. אם סיימת את בית הספר שלנו את נחשבת בוגרת שלנו. כך ענו לי. 

החלטתי לבוא. לא בלב שלם. אולי אני אהיה היחידה שבאה. זה קצת מביך. בכניסה שאלו אותי לאיזה מחזור אני שייכת ומה היה שמי כשסיימתי. אמרתי שלמעשה למדתי בבצפר אחר. זה בסדר. תשלמי 100 שקל ותקבלי תגית עם שמך. נכנסתי. הפכתי את התגית שלא יראו

בדרך פגשתי את דר ד' . ההוא מכף היד שאמר לי לא לעשות ניתוח ואני מצטערת שלא הקשבתי לו. אמרתי שאבוא לבקר אותו במרפאה. מוזמנת הוא אמר. הנה מישהו שאני מכירה, ועוד אחת, וכאלה שאני לא מכירה מסתובבים שם . גם הם לא מכירים אף אחד. הרבה זמן חלף מאז למדנו שם. הרבה השתנה.

אבל פתאום אני רואה קבוצה של אנשים מוכרים. אלה מהבצפר שלי. אז אני לא היחידה שבאתי . המנהלת המחליפה היתה שם וסיפרה קצת על מיזוג בתי הספר. זה היה מחוסר ברירה כך היא אמרה, אבל בשבילי זה היה טוב אמרתי. התחילו חיי חברה, בנים , מסיבות, היה כיף. גם השחיינית היתה שם. היא היתה שחיינית תחרותית. היום היא כבר לא שוחה. כתף. ומה עם כל היתר, המורים, התלמידים. שאלתי על המורה לספרות . אני יודעת שהמנהלת המחליפה והמורה לספרות היו חברות. היא כאן אמרה המנהלת. תגשי אליה, היא תשמח, היא כבר לא במיטבה.

נגשתי אליה. היא ישבה על כסא ולצידה מקל. לרגע חשבתי שהיא כבר סנילית. לא. היא לא היא רק נראית רע. מה את עושה היא שואלת אותי, מה עשית מאז סיום בית הספר? אני היום בבית מגדלת 2 ילדים. פרשתי. אני אף פעם לא הייתי מורה. אני מודה שפחדתי להיות מורה. לעמוד מול כיתה להרצות ולהשתלט על סרבנים ומופרעים. גם לא נשארתי במקצוע, (חינוך) הלכתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב עבדתי במכון וייצמן, עבדתי בארהב..... רגע. זאת אני? אני עשיתי את כל אלה? מי עוד מהבצפר המסכן שלי הגיע למכון וייצמן? אכן עשיתי כברת דרך שאני בעצמי לא מעריכה. אבל המפגש הזה מכניס אותי לפרופורציות. אף אחת מבנות המחזור שלי לא עבדה בבית ספר לרפואה בארצות הברית. אף אחת לא עבדה במשרד ההגנה של ארהב, אני לא מספיק מעריכה את עצמי. אולי זו ההזדמנות להסתכל רגע בראי ...

ועכשיו הגיע תורי לשאול. מה שלום כולם. היא לא חסכה שבטה מחברותיה המורות. כן בגובה העיניים האמת יוצאת לאור אני פחדתי להיות מורה ואילו חברותיה היו איומות. היא עצמה לא היתה קשה. כך העידה על עצמה. נכון, אמרתי לה. לא היית קשה וסיפרתי לה את הסיפור על פונדק הרוחות . אני ישבתי וחלמתי, כתבתי בבחינה מהראש ואת כתבת לי יפה מאוד. זה ספרות - היא ענתה. לא חשוב מה אני אומרת בכתה, חשוב איך התלמיד מרגיש את היצירה . את היית שונה אמרתי לה. האחרות מאוד הקפידו. האחרות היו איומות היא אמרה. המורה למתימטיקה היתה איומה. כן, שיגעתי אותה אמרתי והמורה לאנגלית היתה נוכלת. מי שלא לקח שיעורים פרטיים אצל הבת שלה קיבל ציון רע. טוב אני לא לקחתי שיעורים פרטיים אצל הבת שלה... אבל הציון שלי היה לא רע בכלל, יחסית. ובכל זאת העיפו אותה מבית הספר. את המורה לאנגלית

וכך נפרדתי ממנה מהמורה לספרות והמשכתי בדרכי. איזו אישה טובה ואצילית

התחיל איזה מופע, נאומים. בנאומים הזכירו את הבצפר שלי. וכך סוף סוף הרגשתי שייכת. אני לא באתי סתם. ואם כך אני נחשבת בוגרת בית ספר מאוד מפואר שהפך במשך השנים לקרית חינוך מושקעת עם אודיטוריום מפואר מרכז ספורט ומרכז תרבות רפורמי. אחד מבתי הספר הטוובים בחיפה אם לא הטוב ביותר נכון להיום...

אחכ ראיתי את נ'. חברתה של אחותי מהבית אבות ומסין. לא ידעתי שאת פה היא אמרה לי. אחותך לא סיפרה לי. מעניין מה אחותי כן מספרת לה עלי. איזה לוקשים. זהו, זה הזמן ללכת הביתה. כל דבר אחותי צריכה לצבוע בשחור. אפילו משהו שלא היה לה אליו קשר מינימלי.