הכל חדש ונוצץ

זה זמן רב שלא שמעתי שום דבר מהמשפחה שלי וזה אחלה. אפילו ירד לי הלחץ דם.

אבל טלפונים בהולים קטעו את השקט הזה. הדודה מגרמניה. מה קרה? היא שוב דואגת לאמא. כך מסר לי סוסון שקיבל את השיחה.

העניין שגם סוסון התחיל לדאוג. הוא התקשר עם אמא והטלפון כל הזמן תפוס. 

טוב, נכנעתי, נשמע מה יש לדודה להגיד.

ענה לי הדוד. הוא סיפר שאמא ככ חלשה שהיא לא יכולה לדבר בטלפון. אולי אני יודעת משהו

לא, אני לא יודעת כלום. אני לא מדברת איתה, אני לא מדברת עם אחותי, יש להניח שאם היה קורה משהו רציני כבר היו מדווחים לי. אם לא כדי לתת לי אינפורמציה אז כדי לבקש עזרה. כי עזרה יודעים לבקש ממני אך לא לתת.

עצוב אמר הדוד, שזה ככה, עצוב. עצוב עד לב כדור הארץ. ולא, את לא אשמה (תודה רבה) רק כל אחד אומר לו משהו אחר והוא לא יודע למי להאמין. הוא יודע שאמא שקרנית.

כן, עצוב אבל זה מה יש, המשפט הזה חוזר אצלי יותר מדי בזמן האחרון. זה מה יש.

והנה הדודה, היא רוצה לדבר איתך.

הדודה לוקחת את השפופ׳ היא נשמעת לא בסדר. משהו קרה לצלילות שלה. אי אפשר לסיים איתה שיחה. אומרים לה ביי היא אומרת ביי וממשיכה לדבר. השיחות איתה תמיד ארוכות ונמשכות לתוך הלילה, אבל הפעם זה שונה. זה לא היא....

אז אני כבר חושבת שאני יודעת מה קרה עם אמא. הדודה עלתה לה על העצבים אז היא אמרה שהיא לא יכולה לדבר והניחה את השפופרת בצד. היא עשתה לי את זה הרבה פעמים כאשר היא לא רצתה לדבר אתי. אני זוכרת כמה פעמים היא עשתה לי את זה כשהייתי צריכה ממנה משהו.  היא היתה פתאום מתאדה ואחכ מספרת שהיא סנילית ושכחה להניח את השפופ במקום הנכון. מעניין שזה קרה רק כשהייתי צריכה ממנה משהו, ככה היא תמיד זמינה.

אכן צדקתי