הכל חדש ונוצץ

הייתי אתמול אצל אמא. היא נראית לא טוב. היא רזתה, היא באמת מאוד חלשה, אין לה תיאבון, אין לה חשק לצאת מהבית, היא היתה חולה. אז זה נכון מה שהדודה אמרה. לאמא אין כוח לדבר איתה וגם חשק אין לה אז היא הרימה את השפופרת. לא יכולה לדבר עם הדודה הנודניקית הזאת.

אני מסתכלת על האמא הזאת, היא ממש מעוררת רחמים. לא יכול להיות שכזאת אחת ככ מצליחה להרגיז אותי. אבל היא מצליחה בגדול. לא תמיד אבל היא מצליחה. אני מסתכלת עליה ככה וחושבת שתוך 5 שנים אף אחד לא יהיה כאן מהדור ההוא כנראה. מעניין מה הם ישאירו אחריהם. מן תחושה מוזרת שדברים עומדים להשתנות ואני מבזבזת אנרגיות על אנשים שבאופן מוזר לא יהיו כאן ואולי גמני לא אהיה כאן כי כולם מתים בסוף ולא תמיד בסדר שהם נולדו. קצת מחרידה המחשבה הזאת. אם החיים הולכים לפי הסטטיסטיקות הרי אני צריכה להכין את עצמי להפרד מהם וזה מוזר.

אני מסתכלת עליה, על אמא. בשביל מה היא עברה דירה. מה היא צריכה מעלית אם היא בקושי יוצאת מהבית. מה היא צריכה לגור ליד סופר אם היא לא הולכת לקניות. חשבתי שאולי דווקא מדרגות זה טוב. אנשים שנאלצים לטפס מדרגות יש להם יותר כוח. אנשים שמכירים רק מעלית, כאשר הם עולים מדרגות הם מתפגרים באמצע. כמו פיזיותרפיה. אחותי כבר רוצה להביא לה פיליפינית. רק להזכר עד כמה היא לא רצתה פיליפינית בשביל אבא. פיליפינית שתהיה שם כמה שעות ביום. אני לא אוהבת לרחם על אנשים שעושים לי רע.

בינתיים באתי אליה כדי לסדר משהו. הבירוקרטיה חוגגת. אוף המדינה הזאת... מי יודע לאן היא הולכת...