הכל חדש ונוצץ

מה שאני זוכרת מאמריקה זה בעיקר טיולים. בעיקר עם סוסון.

בהתחלה היינו מטיילים ביחד כולנו. מתי שהוא התחלתי לטייל רק עם סוסון. 

אם אני לא טועה הטיול הראשון לבד עם סוסון היה לניו יורק

אביו אז חלה בדלקת פרקים.

לקחנו אז רכבת, התמקמנו במלון והלכנו להצגה. סוסון היה אז חולה רכבות.

הלכנו לקנות אז כרטיסים להצגה בטיים סקוויר. בערב ההצגה הכרטיסים זולים. ואז עברתי חוויה בלתי נשכחה ששינתה את דעתי השלילית על אמריקה.

היה תור ענק בטיים סקוויר . מכאן עד הודעה חדשה. כשהגענו סוף סוף לקופות איש לא נדחף, נדחק, ביקש ממני לקנות לו כרטיסים. התור הלך לאורך ואף אחד לא התגודד סביב הקופות. האם זו אמריקה האלימה? האם זו ניו יורק האלימה? אני חושבת שישראל יותר אלימה. קניתי כרטיסים להצגה באוף ברודוויי ואחכ אכלתי את עצמי. הרי היו כרטיסים למיוזיקלס בברודוויי. כמו שורת המקהלה ורחוב 42. רק שלא ידעתי אז מה ההבדל בין ברודוויי ואוף ברודווי. בארץ יצאו מגידרם אם שמעו שאיזה אמן ישראלי מופיע באוף ברודוויי. לא ידעתי שזה כבוד מפוקפק. אוף ברודוויי זה תיאטרון אלטרנטיבי, וההצגה באמת היתה עלובה ואלטרנטיבית. למדתי את השיעור.

למחרת עשינו את כל האטרקציות המוכרות, אמפייר סטייט, השדרה החמישית, פסל החירות ומגדלי התאומים. לכל מקום הגענו עם המוניות הצהובות. את פסל החירות טיפסנו עד לראש במדרגות לוליאניות. זו באמת אטרקציה. סוסון היה כולו בן 6 ועשה זאת בגבורה. את הטיול קינחנו בסנטרל פארק. מקום נפלא בשביל ילדים קטנים. גן נדנדות וכו.

חזרנו הביתה שוב ברכבת של אמטרק. 

רק אחרי שחזרתי גיליתי שהמצלמה איננה. זה היה שוק. לא נותרה אף תמונה מהחוויה הניו יורקית הזאת

ולכן חזרתי עם סוסון לניו יורק אחרי חודש, חזרתי על אותו טיול כמעט רק כדי לצלם. אני זוכרת שהיינו אז מוגבלים בזמן אז ויתרתי על חלק והלכנו גם לאתרים אחרים. 

סוסון היה פרטנר נהדר לטיולים. היה ונשאר. התרגלתי לטייל איתו לבד

עד היום הוא הפרטנר הכי טוב שלי.