היום טו באב 22.7 היומולדת של האיש הראשון שלי. איך, איך אני זוכרת דברים כאלה? איך? זה היה ככ מזמן, כבר שכחתי ממנו שכחתי מה זה אהבה אבל את זה אני עוד זוכרת.
הכרתי אותו במועדון הסטודנטים של הטכניון. הוא התחיל אתי. הוא היה ככ מכוער שהלכתי למות אבל הוא ידע לדבר. למעשה טוב לי עם אנשים שיודעים לדבר, אני לא ככ דברנית ועוד פחות מזה יוזמת שיחות. הוא דיבר המון. והיה לו מן מבטא כזה. אבל איך אומרים גמני אותה תקופה הייתי לא משהו. אני רואה בתמונות נערה מכוערת, כהת עור, כהת שער, והעובדה שחברה שלי היתה דלוקה עליו היטטה את המאזנים לטובתו. היא כל הזמן דיברה בשבחו, כמה הוא חכם. בעניין חכם אני חושבת שהיא צדקה. הוא היה טיפוס כריזמטי, הוא היה כבר איש קבע בחיל הים, סטודנט בטכניון, היו לו מלא חברים שנתנו לו הרבה כבוד והיה לו אוטו. מי צריך יותר?
אצלו למדתי שאהבה זה כואב. אצלו בכלל למדתי מה זו אהבה כי בכלל לא הכרתי את הרגש הזה. לא את הפרפרים, לא את ההתרגשות ולא את הכאב. רוב הזמן היחסים שלנו נעו בין פרפרים התרגשות וכאב . הם נמשכו מכתה יא או יב עד אמצע השירות הצבאי. שם החליף אותו כוכב אחר יותר משמעותי ממנו.
הכאב הראשון היה די קרוב להתחלה שלנו. הוא פתאום הפסיק להזמין אותי בלי לריב, בלי להודיע דבר, ואז הלכתי לטכניון וראיתי אותו. הוא עשה את עצמו לא רואה אותי. זו היתה הפרידה הראשונה שלנו. היו אחכ עוד הרבה חזרות ופרידות, הייתי אז בת 17 אילו היה לי בלוג אני משוכנעת שהוא היה אז הכוכב הראשי נוסח נפרדנו, זה כואב לי, אני מתגעגעת, עשיתי משהו לא בסדר? למה הוא עשה לי את זה? ואחרי זמן חזרנו, לא היתה מאושרת ממני, אבל עם קבלות. זכרתי גם שהוא גרם לי סבל.
כן, חזרנו, נפרדנו שוב, הוא סיפר שהוא נוסע לאילת וחברה שלי ראתה אותו רוקד במועדון של האוניברסיטה, יצאתי גם עם אחרים, הצטרפתי גם לכל מיני קבוצות כמו האמריקאים של ליאו בק עם הגיטרה, או הקבוצה של השכן שלי, שם כבר היה מישהו שהחשיב אותי חברה שלו, גם מהקבוצה הקודמת היה מישהו שהחשיב אותי חברה שלו, אפילו החברה הראשונה שלו למרות שלא היה ביננו דבר חוץ מלצאת כאשר כל הזמן ההוא בראש שלי. הוא חזר עוד פעם וכשהוא היה חוזר הייתי בשמיים. בילויים בתלאביב בטיפני, אבל הוא היה נעלם כלעומת שבא. הוא חזר ונעלם עוד כמה פעמים בסוף זה נגמר.
מאז ראיתי אותו אולי פעם אחת. אין לי שמץ של מושג מה קורה איתו היום.