הכל חדש ונוצץ

כן כן החגים עברו, העומס חלף או שלא זה הזמן לשאול אז מה עכשיו.

עכשיו?

זה הזמן לכמה חשבונות נפש

וכך הגעתי לשנת 2003 האיומה

ואני נזכרת שבכלל לא באתי לכאן לריב. באתי לכאן לשקם את סוסון אחרי התאונה. המצב שלו די על הפנים וגם איתו אני שואלת מה עכשיו או איך הגענו לזה. ואני שוב חוזרת אחורה לשנים הראשונות שלנו כאן. השנים הראשונות שנראו מבטיחות עד שמשהו השתבש.

הפעם אתמקד בסוסון.

כשהגעתי ארצה היינו בהתחלה בבית הורי, אחכ באנו לגור פה.

סוסון למד בבצפר ליד בית הורי. אבא כל בוקר היה בא ומסיע אותו לבית הספר. אבא גם הסיע אותו לאיזה טיפול וגם לבריכה של הטכניון לשיעורי שחיה.

שנתיים הוא למד באותו בצפר. השנה הראשונה היתה בסדר השנה השניה לא ככ

בסוף השנה קראה לי המנהלת וביקשה לסלק אותו משם. היא אמרה שהוא אלים, הוא בכלל לא גר שם ולא שייך לשם והיא לא מעוניינת שימשיך ללמוד שם.

לא התנגדתי. גם לי היה קשה שהוא לומד ליד בית הורי, חשבתי שבצפר ליד הבית זה פתרון טוב, אם כי זו כיתה ו', כתה ו' כבר מגובשת וזה ממש לא טוב להיות ילד חדש בכיתה.

כיתה ו' הוא למד כאן ליד הבית. וזה היה סיוט. סיוט מתמשך.

כבר בהתחלה ראתה המורה שהוא סובל מאטופיק דרמטיטיס וזה מאוד דוחה.

היא גם לא ידעה מה זאת המחלה הזאת וביקשה שאביא אישור שהיא לא מדבקת.

אחכ גם ביקשה ממני לבוא ולהרצות על המחלה הזאת. בסוף היא ויתרה לי.

לא היה לו שם שום חבר. כולם צחקו עליו כמדומני. כן, גם להיות חדש גם להיות חולה אטופיק דרמטיטיס וגם אחרי תאונה זה יותר מידי בשבילו....

אחכ הוא הלך לחטיבת הביניים ולתיכון.

ועד היום אני חושבת אולי הייתי צריכה להתעקש עם המנהלת של הבצפר הקודם. אולי זה דפק לו את החיים עד היום ואת כל תוכניות השיקום שלי. מי יודע. היו לי הרבה צמתים בחיים בתקופה ההיא. בטוח שעשיתי בחירות לא נכונות. אבל מי יודע מה נכון ומה לא לפני שבוחרים....