הכל חדש ונוצץ

בחופשת שחרור הייתי אז. קצת לפני טופס טיולים. כבר הייתי על אזרחי

הזקנים שלי יצאו לבית הבראה בנווה ים ואני הצטרפתי אליהם.

היתה אווירה לא ככ נעימה שכן סבא שלי אבי אמי מת אז או עמד למות.

הכרנו שם משפחה שגם להם היתה בת בשם דפנה

דפנה הזאת היתה שונה ממני לחלוטין. היא אהבה לקרוא ספרים והיתה גומעת ספר ביום

היא היתה מסוגלת לשבת בחברת אנשים ולקרוא ספר

ואני מה לי ולספרים. איך אפשר לגמור ספר ביום ואיך בכלל אפשר לקרוא בחברת אנשים או באוטובוס או במטוס או בכלל

ראיתי את מבטה הנוקב של אמא. כן דפנה ההיא יותר מוצלחת ממך. היא קוראת ספרים את לא. מה שיש לי זה הכי גרוע.

וכך ישבנו לנו במעגל כסאות על הדשא. דפנה קוראת ואמא מתלוננת עלי

היא לא עוזרת לי שום דבר. שום דבר.

חייכתי לי חיוך נבוך ושתקתי.

למה את מדברת ככה? למה את מעליבה אותי בפני אנשים שאת בקושי מכירה

אני רוצה לחנך אותך

וככה את רוצה שאעזור לך ? שתעליבי אותי ותביישי אותי בפני אנשים זרים? את בכלל לא מבקשת עזרה ממני. את רוצה שאני אנחש, שאציע לך עזרה. אף פעם לא ביקשת ממני משהו ספציפי אבל להתלונן עלי את יודעת....

נושא העזרה היה תמיד בעייתי במשפחה שלנו. עד היום.