הכל חדש ונוצץ

הייתי אתמול אצל אמא. היא ככ מזכירה לי את אבא, כמו שידור חוזר. היא בסדר, היא מדברת לעניין ופתאום היא קופאת. מדברת כך שאי אפשר לשמוע, לא יודעת איפה היא לא יודעת מה השעה לא יודעת כלום. אחכ חוזרת לעצמה. גם אבא היה ככה. אפשר היה לדבר איתו אך פתאום הוא היה שוכח. אפילו לקחו לה את השיניים. גם לאבא לא היו שיניים בסוף. עד כאן זה אותו הדבר באופן מדהים ומוזר.

אבל בכל זאת זה לא אותו הדבר. אמא לא סובלת מהמחלה הארורה ההיא תודה לאל. אצלה יש מקרה רגל. ככל שאני מדברת איתה נראה כאילו היא שוב נפלה ושברה את הרגל ולכן עברה ניתוח אבל עד שלא אדבר עם רופא לא אדע. גם המקום שהיא נמצאת בו לא אותו הדבר. למרות שהרמה הקוגניטיבית שלהם דומה היא לא מוגדרת תשושת נפש והמקום הרבה יותר סימפאטי. כל האנשים מסביבה הם אנשים נורמטיביים במצב גופני ירוד אך במצב נפשי תקין. בדיוק הפוך מאבא. שם כולם חוץ מאבא היו במצב גופני תקין ובמצב נפשי ירוד ביותר. אנשים אלימים שלא יודעים מה נעשה סביבם, לא מתקשרים. אבא לא היה ככה הוא היה כמו אמא. אז למה שמו אותו במקום כזה? 

החדרים קטנים, בכל חדר 2 אנשים ומקלחת צמודה. בכל חדר טלוויזיה. אצל אבא היו 3 אנשים בחדר, לא היתה טלוויזיה בשום מקום, לא היו עיתונים לא היה שום קשר עם העולם החיצון ואני שואלת למה? אנשים שיש להם אלצהיימר לא מגיע להם לראות טלוויזיה? הם רק צריכים לשמוע את הצרחות של המטפלים לשחק בכדור ולשמוע מוזיקה רועשת? אצל אמא התנועה חופשית. אפשר לבקר בכל שעה לא כמו אצל אבא והחוסים יכולים לנוע בחופשיות אם מצבם הגופני מאפשר. אצל אבא זה לא היה ככה. אצל אבא שמו מעקה במיטה שלא יוכל לקום. הוא רצה לקום ולרדת לשירותים. אמרו לו תעשה בטיטול. הוא לא רצה טיטולים הוא לא היה צריך טיטולים. למה הוא היה שם בכלל. עכשיו יותר ברור לי שהוא בשום אופן לא היה צריך להיות במקום ההוא ואני כועסת שהוא היה שם. ממש גיהינום. קשה לי לסלוח על זה. איך מכניסים חולה סרטן סופני לגיהינום שכזה.

ואף על פי שאמא נהגה בו כך בניצוחה של אחותי, אני שמחה שהיא במקום שהיא נמצאת ולא במקום שאבא היה למרות שמוסרית היה מגיע גם לה להכנס לגיהינום ההוא. היא הרי אמרה שטוב שם בגיהינום