הכל חדש ונוצץ

ואם כבר דיברנו על סבתא שלי אמא באה אלי והזכירה לי את הסיפור הזה

- אבא לא יסלח לך על זה לעולם - אמרה אמא

- גם אני לא אסלח לעצמי על זה לעולם - אמרתי

- אבל את לא אשמה אני שלחתי אותך למסיבה

- אני כן אשמה אני הלכתי. יכולתי לא להקשיב לך ולא ללכת

- אז תבקשי ממנה סליחה. עוד מעט האזכרה שלה

- אני באמת צריכה לבקש ממנה סליחה. עשיתי מעשה מכוער, חשבתי על זה הרבה פעמים. היה לי פעם חיזיון. לא ישנתי ולא הייתי ערה והיא הופיעה ככה עם פנים רעים ואמרה: אני קיללתי אותך. אני חושבת שהיא נוקמת בי.

- אז למה לא הלכת אחרי החיזיון הזה?

- לא יודעת. לא מאמינה בזה. לא מאמינה שהיא קיללה אותי. היא היתה טובה. היא מאוד אהבה אותי

- תלכי לבקש ממנה סליחה. נלך כולנו.

וכך הלכנו כולנו. אולי סבתא שלי באמת כועסת עלי ממרומים, אולי בגלל זה יש לי ככ הרבה צרות, אולי אעשה תיקון והיא תסלח לי. אשרי המאמין. נכנסנו לבית הקברות הישן, אלפי מצבות, אלפי אנשים, מתחת לכל מצבה יש איש שהיה פעם חי אבל יש איש. הוא לא נעלם. הוא פשוט שם. וכך נעמדנו מול המצבה של סבתא, אולי הייתי רק פעם אחת שם מאז שהיא נפטרה, ושוב אותה תחושה מוזרת שהיא ישנה רק בפאזה אחרת. יש מצבה ומתחתה יש עצמות. אפשר לגעת במצבה, ללטף את השם. סבתא שלי האהובה היא ישנה, היא קיימת. 

אמא - אמר אבא והזכיר לי את הימים שהיא היתה חיה

גם אני צריכה לבקש ממנה סליחה - אמרה אמא - אני הסתתי מתוך שנאה

ואני הנחתי זר בקשתי סליחה ואמרתי: אני האזנתי לקולות השנאה לא לקולות האהבה שהרעפת עלי כל חייך וכך נענשתי, סלחי לי סבתא, וקראתי משהו שכתבתי.

אמא המשיכה: את שם למעלה אל תקללי אותנו, בקשי מאלוהים שיעשה לנו טוב. אם את כועסת אני אשמה אבל את אף פעם לא אהבת אותי ולא קיבלת אותי

הייתי המומה. כך מבקשים סליחה? נשארתי עוד דקה כשהם התרחקו. אמרתי: תסלחי לה, סבתא. היא לא יודעת לבקש סליחה ותמסרי דש לסוסון הקטן, שחלק ממנו נמצא שם למעלה. אני יודעת שהוא שם לצידך...

חזרנו לבית ההורים, אחותי התקשרה, אבא התלוצץ אתה ואז ידעתי שסבתא לא סלחה לי

כל הימים האחרים הרגשתי רע. כאילו החזרתי את העבר ההוא להווה. יש הבדל בין להזכר ולחיות את הרגע ההוא. אני לעולם לא רוצה לחיות מחדש רגעים שהיו. גם לא את הרגעים הטובים. לא רוצה להיות שם שוב, אבל הרגשתי שהייתי שם שוב וזה היה נורא. הרגשתי שהיא עדיין כועסת עלי סבתא, כאומרת את בגדת בי ועכשיו עזבי אותי במנוחה...

יוני 2003

צדק פואטי.... כשאני ישבתי שבעה והילדים יצאו לבלות בכלל לא חשבתי שמשהו לא בסדר כאן., נהפוך הוא. שיצאו, שיבלו, שיהנו. הם עזרו מספיק ואני לא צריכה בייבי סיטר