הכל חדש ונוצץ

הפוסט הזה בא להראות שלא כל  טיול זה דבר נחמד וכיפי וגם לא כל מה שהיה כיף בפעם אחת יהיה גם כיף בפעם הבאה

ומעשה שהיה כך היה.

פלורידה היתה משאת נפשי

החורף הוושינגטוני היה בלתי נסבל ואולם בתחזית מזג האוויר כל ארהב קפואה או קרה מלבד פלורידה. מיאמי פלורידה.  בפלורידה הטמפ' באייטיז בסולם פרנהייט (עוד מכה ), ואז באחד הפברוארים הסוערים והקפואים  שמתי פעמי לפלורידה. לקחתי איתי את סוסון הקטן ונסענו לארץ השמש. היה נפלא.

שנה אחרי זה שבתי למקום אך אדון מזג האוויר איכזב. ביום הראשון עוד היה חם אך בימים הבאים היה קריר. זה היה השבוע היחידי באותה שנה שהיה קריר בפלורידה ובדיוק אני תפסתי אותו.

פעם שלישית פלורידה היה חוק מרפי בהתגלמותו. אמנם מזג האוויר היה בסדר, היה כבר פסח למעשה, אבל כל היתר היה מן הפח אל הפחת. גם לקחתי אתי הפעם את הבעל שהסתייג מפלורידה באופן מופגן ואובססיבי כאומר: אם את אוהבת את פלורידה אני לא. כל מה שאת אוהבת אני לא.

התחלנו באורלנדו. דיסני אפקוט וכל השאר. התאכסנו במוטל 6 בקיסימי. מוטל 6 זה מכה. הייתי בהמון מוטלים בארהב אף אחד לא היה ככ גרוע כמו מוטל 6 . לרוב היו מוטלים נהדרים, זולים, 2 מיטות כפולות בחדר והמחיר לפי חדר לא לפי מס האנשים. 50$ ללילה זה היה כבר יקר. מוטל 6 עלה כ 20$ ללילה ובאמת יש גבול. שכרנו רכב קטן ולא קיבלנו שידרוג הפעם. תמיד הייתי שוכרת רכב קטן מקבלת גדול יותר. הפעם לא. וכך נסענו לנו עם איזה Geo מסכן. נדמה לי שבסוף החלפנו אותו. אי אפשר ככה.

התחלנו בדיסני. זה עבר בשלום. למחרת אפקוט, בעלי קם על צד שמאל. כל הזמן רטן , כל הזמן פרצוף חמוץ, כל הזמן הוא ירד על סוסון. כשסוסון השתעשע עם המזרקות כמו כולם הוא התחיל לצעוק: תראו איזה ילד זה איך הוא מתנהג ובואו נלך מכאן. MGM היה בסדר אבל Seaworld היה מכה. הזכיר קצת את הארץ המופעים לא התחילו בזמן, בדיחות קרש והמופעים עצמם היו חובבנים. עד כאן לא נורא.

מכאן זה מתחיל באמת. עזבנו את אורלנדו לטובת קייפ קנברל. משם היינו אמורים לצפות בשיגור הדיסקברי. התמקמנו לנו בעיירה טיטוסוויל וחיכינו וחיכינו וחיכינו וחיכינו אבל בסוף השיגור בוטל. מאוכזבים הלכנו למוזיאון של קייפ קנברל או קייפ קנדי. זה היה דווקא מעניין. אחד המוזיאונים היותר סבירים באמריקה, כאשר החומר ענייני , מעניין ולא גדוש עד בחילה. משם המשכנו לחברת טיים שרינג שמימנה את רוב הטיול הזה. למזלינו הם לא בלבלו לנו שם במוח לרכוש דירת נופש. המשכנו לחוף המערבי של פלורידה. היה חושך, היה לילה, היינו היחידים שנוסעים בכביש הזה. לפתע ראינו עוד רכב. חשתי הקלה. אבל פתאום נדלקו האורות ברכב ההוא , אדום וכחול מהבהב, כן זהו רכב משטרה והוא בא לעצור אותנו. . עצרנו בצד הדרך. השוטר ביקש את הרישיונות. בעלי נהג אך לא היה לו רישיון אמריקאי. כבר ראיתי אותנו בתא המעצר. אני הוצאתי את הרישיון שלי. הוא אמר לנו להתחלף וכך אני המשכתי לנהוג לבד בחושך. עד שהגענו לאיזה מרכז מסחרי. הלכתי לקנות משהו והמשכנו לעבר סן פטרסבורג, טמפה. אפילו לא ידעתי להבדיל ביניהן, העיקר התמקמנו במוטל  ליד חוף ים. גם כן שייך לאותה חברת טיים שרינג. למחרת בבוקר שוב הלכנו לשמוע את הנאומים בדבר רכישת דירת נופש. הפעם לא ויתרו לנו ובלבלו לנו את המוח כל היום. רק אחהצ שיחררו אותנו. בעלי כמעט החליט לרכוש אבל אז הוא התחיל לריב אתי והחליט שהוא לא רוכש אתי שום דבר. סוף סוף הלכנו לים, חזינו בשקיעה נהדרת רק שהמריבות האלה עם הבעל הביאו אותח לחשוב שחבל בכלל שלקחתי אותו אתי לפלורידה. הוא קלקל לי את הטעם של הפעמים הקודמות שבהן הייתי רק עם סוסון.

למחרת שמנו פעמינו לפורט לאודרדייל משם היינו אמורים לצאת לשיט לבהאמס. פתאום אני מגלה: איפה הארנק? לאן הוא נעלם? נסיתי להזכר מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה, כן, זה היה באותו מרכז מסחרי. כבר אז שמתי לב שהוא איננו, אבל הרי קניתי משהו, אז.... טוב לא משנה מה עושים עכשיו. אני בדרך לבהאמס ואין לי ארנק ואין לי כסף ואין לי רישיון ואין לי כלום. הלכנו לדווח למשטרה, בתקווה גם שלא נפספס את הקרוז, הכל מהר מהר מהר. הגענו בזמן לפורט לאודרדייל. עמדנו בתור לעליה לספינה ופתאום אומרים לנו: אתם לא עולים. הויזות שלכם לא מסודרות. מהההה???. אנחנו יכולים לשהות בארהב, אנחנו יכולים לצאת ממנה, אך לא נוכל לחזור. לכן לא נצא. דיברנו, בכינו, התחננו, שום דבר לא עזר. הספינה הפליגה לבהאמס אנחנו נותרנו על החוף.

אני רוצה הביתה - אמרתי - הביתה.

דווקא אז קם הבעל מרבצו וניסה להציל את המצב. תראי - הוא אמר - יש שייט לשומקום. באמת יש דבר כזה. עולים על ספינה כאילו לבהאמס, מתחילים להפליג כאילו לבהאמס , יש אוכל , יש קאזינו, יש בריכה, אבל במקום להגיע לבהאמס הספינה נתקעת בלב ים. כן, עשינו את זה, לקחנו שיט לשומקום, אכלנו , שיחקתי קאזינו, מובן שהפסדתי.... זהו, השיט לבהאמס נמשך 3 ימים, השיט הזה כמה שעות. מה נעשה עם הזמן שנותר לנו? החלטתי לנסוע לאיזו שמורה שכבר הייתי בה, הגענו, לא היתה חנייה והיא היתה מוצפת שחורים והיספאנים. להבהיר, לבנים בארהב לא מתערבבים עם שחורים והיספאנים. לפחות אז. ללבנים יש את מקומות הבילוי שלהם, לשחורים והיספאנים יש את המקומות שלהם.

וכך חזרנט הביתה מאוכזבים ועייפים. על הפנים. פלורידה היקרה והיפה שלי, איך הפכת להיות סיוט. רציתי להראות לבעל איזה כיף בפלורידה.....

והארנק.... אחרי כמה ימים בבית מגיע אלי טלפון מטקסס.: מצאתי את הארנק שלך במיגרש החניה בסט. פיטרסברג. לקחתי אותו ועכשיו אני רוצה להחזיר לך אותו... למה לכל הרוחות הוא לא חיפש אותי בחנות? הוא  איתר אותי לפי מס' הרכב

ולמה נזכרתי בכל זה? כי עדיין לא הצלחתי להוציא ויזה לאוסטרליה. חלו כל השיבושים שיכולים להיות והזמן כבר הולך ונגמר. נורא מבאס.

נראה אם אצליח להעלות תמונות. גם זה חלק מהסיפור. עכשיו