הכל חדש ונוצץ

בגלל סיפורים כאלה הפסדתי את הטיול לאוסטרליה אבל אני מרגישה שאני חייבת לספר אותם. לפחות לעצמי.

השנה היא 1999 , אמא חזרה  מכרתים כולה זחוחה, איכשהו הצליחה להרגיע אותי בקשר לנסיעה ההיא.

יום הולדתי התקרב והחלטתי לחגוג אותו בקאזינו ביריחו עם הגורגונות. אבא לא סבל הימורים ולכן ויתרנו עליו, גם לא שכחתי את הצעקות שלו. וכך החלטנו לנסוע שלושתינו. אחותי התחמקה באיזו אמתלה וככה נסענו רק שתינו אמא ואני. הימים לפני האינתיפאדה, הקאזינו ביריחו פועל, בתהליך בניה, אחכ גם הפך לבית מלון. כולם חוגגים. נוסעים לשטחי הרשות בצורה מאורגנת. יש אוטובוסים לשם מכל מקום. לא ברור לי אז מי הבעלים רק ברור שבקזינו אין פלסטינים. אומרים שאם הם עניים אז הם לא מהמרים. מוזר קצת הקטע הזה. לישראלים אסור להמר בתחום הקו הירוק אז הם נוסעים לרשות שם כן מותר להמר אך לא לפלסטינים.

בקיצור עלינו על האוטובוס שלקח אותנו לשם דרך כביש הבקעה. סהכ טיול נחמד. הגענו, התיישבנו על המכונות, אמא כל הזמן הרוויחה אני כל הזמן הפסדתי. יומולדת הא? לפחות אכלנו שם במזנון מהכסף שהיא הרוויחה.

בדרך חזרה התחלנו להתווכח. על כרתים, על הילדים, שכן אותה תקופה אחותי החליטה שהבן הגדול שלה לא ישחק ולא יתחבר עם הבן הקטן שלי ואם הוא רוצה לשחק עם הילדים שלה אז רק עם הבן הקטן. הרבה ויכוחים היו לנוט סביב זה. עם אמא. וגם עם אבא. הם טענו שהבן הקטן שלה והבן הקטן שלי הם אותו גיל ולכן הם צריכים להיות חברים ואילו הבן הגדול שלה יותר גדול ואין לו מה לשחק עם הבן הקטן שלי. חוצמזה יש לו מספיק חברים לבן הגדול ואילו לבן הקטן אין חברים והם רוצים שהוא ישחק עם מישהו וזה יהיה הבן שלי. אני התנגדתי לכל הדבר הזה. אמרתי שלא יתערבו בין הילדים. אם הבן הקטן שלי מתחבר עם הבן הגדול שלה כנראה שהם מתאימים יותר והם נהנים זה בחברתו של זה. אני גם תומכת בבן שלי שרוצה לשחק עם הבן הגדול וזה התפקיד שלי. לתמוך בו ולא בגחמות של אחותי. ההורים הצדיקו את אחותי. אמא התווכחה אתי על זה כל הדרך חזרה הביתה בסוף אמרה לי: היא תסדר אותך, אחותך.

ואת, את תתני לה לסדר אותי, או שאת נהנית שהיא מסדרת אותי, נכון אמא? את רוצה שהיא תסדר אותי ואת נהנית מזה. נכון? למה? למה את תמיד תומכת בה אפילו בדברים כאלה? שתיקה מוזרה השתררה עד הדרך הביתה...

הייתי אז בת 46 אם אני לא טועה...