הכל חדש ונוצץ

מנגד יש קריצה אלי: דפנה, אנחנו מחכים לך, בואי תקראי אותנו, יש לך זמן עכשיו, המון זמן.

אני נענית לאתגר. מה יש להפסיד. ספרים יכולים להיות החברים הכי טובים. בואו נקרא.

וכך אני קוראת את תפוס ת׳יהודי.

אני מצטרפת אל טוביה טננבום במסעו בארץ בשנים 2013-2014. הבחור נולד בארץ עזב לגרמניה, חזר לכאן כגרמני אך לא הכיר את הארץ. הארך השתנתה לבלי הכר. רוב הזמן הוא תופס את הראש: לא יכול להיות דבר כזה. לא יכול להיות דבר כזה. בסופו של יום הוא חוזר לחתולי הרחוב שלו. אצלם הכל פשוט.

טוביה טננבום מדלג. הוא מדלג בין ישראל לרשות הפלסטינית, הוא מדלג בין האישיויות שלו. פעם הוא מופיע כטוביה היהודי, פעם הוא מופיע כטובי הגרמני או טוביאס, ופעם הוא מופיע כאבו עלי הערבי. הוא נפגש עם כל סקטור אפשרי והמפגשים הם סוחפים ומעניינים.

את המסע שלו הוא מתחיל בהר הבית. כבר אז הוא נתקל במעורבות אירופית. הידעתם כמה אירופאים מסתובבים פה? הידעתם איך נראים שטחי A של הרשות הפלסטינית. לא לשום דבר שאתם חושבים. כי אנחנו לא יודעים את זה ואף אחד לא מספר לנו. במשך עשרות שנים האירופים בונים את הרשות לתפארת. יותר יפה מאירופה כולה. שכם שאתם זוכרים משנות ה-80 איננה עוד. במקומה נבנתה עיר יפהפיה. כך רמאללה כך כל מקום. אבל אנחנו לא יודעים כי הם לא רוצים שנדע. הרי כף רגל של יהודי לא תדרוך באיזור A . 

לעומת זאת היהודי חושב שרע שם ובעצם אין יהודי אחד כשם שיש פלסטיני אחד. אם הפלסטיני אומר שהם נמצאים כאן מלפני 14,000 שנה כולם אומרים את זה. ואם הוא יגיד שאנחנו גורמים לכל רע כולם יגידו את זה. הכיבוש אחראי לכל דבר גם אם בפעל פלסטין אינה כבושה ורגל של יהודי לא תדרוך שם. אבל היהודי  בעיקר השמאלני יעשה הכל כדי לרצות אותם. הוא חושב שהוא נאור וחכם יותר מכולם אך למעשה הוא הכי טיפש מכולם. רווי שנאה עצמית. לא כולם כאלה אך לאלה הוא הכי בז

שורה אחרונה של טוביה. המסע התחיל בצחוק ונגמר בדמע. למעשה מי ששולט כאן באיזור הם האירופים. הגרמנים. יש מאות אירגונים של NGO. גם האמריקאים לא חסר להם שום דבר. מסקנה: אותה אנטישמיות רק במקום שהיא תערך על אדמת אירופה היא נערכת כאן. האנטישמיות היא אותה אנטישמיות וגרמניה היא אותה גרמניה. 

ואני בדרך לספר הבא