הכל חדש ונוצץ

לאט לאט אני מתחילה לגלות מה קרה לי. עוד לא אבל קצת.

אני חוזרת ליום ההוא. יום רגיל שנפתח רגיל, רגיל לגמרי

ולפתע חושך, משהו מוזר קורה כאן. יד ימין לא ככ נשמעת לי, מסתכלת על בבואתי במראה, הכל בסדר. חוזרת למקומי, נופלת לכיוון ימין... האור חוזר. 
דפנה, אני אומרת לעצמי, זה עתה עברת אירוע מוחי. את מתכוונת לשתוק על זה? מחייגת 2700* האחות מיד נותנת לי הפניה לרמבם. זה טוב ל-4 שעות, היא אומרת, ואני מהססת לנסע לא לנסע לנסע לא לנסע. בסוף נוסעת, הרי אם זה שום דבר בסוף ישחררו אותי.

מודיעה לפיזיותרפיסטית שאני לא באה, היה לי אירוע מוחי מזמינה אמבולנס ונוסעת.

מקבלת מיטה במיון, נבדקת. הכל בסדר בינתים. אחכ ממתינה וממתינה. מתקשרת לסוסון. מנסה להסביר לו מה קרה. לא יוצא. רגע, אם אני לא יכולה לדבר הרי שצד ימין נפגע. אז איך זה שאני הולכת בסדר? או שאולי אני לא הולכת בסדר . אני לא יודעת. יש כנראה הבדל בין מה שאני רואה ואנשים אחרים רואים... 

בערב מעבירים אותי למחלקה. אני גם חושבת שעברתי בדיקות. אני לא יודעת. הזיכרון שלי קצת מעורפל. אני חושבת שכל הזמן הוא היה קצת מעורפל. שמתי לב לזה אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. אני מנסה להודיע במקהלה. אני כבר לא מסוגלת לחחיג לבד. הכל מתבלבל לי. אני מבקשת מאחד המלווים. הוא עושה את זה בקלות מפתיעה. ת׳, אני אומרת, היה לי אירוע מוחי. ת׳ מזדעזעת. הכל בסדר הכל בקונטרול, אני אומרת. חברי המקהלה לא מפסיקים להתקשר. 

אני עוצמת את עיני. נים ולא נים. בנים אני פעילה לגמרי. יד ימין פועלת היטב גם רגל ימין. קמה מהמיטה. הכל בסדר. בלא נים אני שוכבת במיטה יד ימין צמודה אלי . לא זזה. וכך כמה פעמים. מוזר. נורא מוזר....