הכל חדש ונוצץ

אחרי כמה ימי שקט נפל לאמא שלי האסימון. אולי. במקרה שלה אני לא יודעת אם היא משקרת או לא.

היא מתקשרת אלי יום יום עכשיו, מתגעגעת, רוצה לבקר, מתנצלת שהיא לא יכולה. הקול שלה נשמע צלול וברור רק כשאני אומרת משהו מביך היא פתאום לא יודעת ולא שומעת. היא אומרת שהיא חשבה שהיא חולמת כשספרתי לה אירוע מוחי. לא מותק את לא חולמת. היא כבר סיפרה לכולם. שתספר. אולי זה טוב שהיא מספרת. היא סיפרה לפקידה שם היא כמובן סיפרה לאחותי. אלא מה, ואומרת שהיא רצתה להתקשר רק היא , אמא, מנעה את זה ממנה כי חששה שאני אתרגש. 

להתרגש... מה בדיוק היא חשבה. אולי להתרגז זו המילה הנכונה. אחרי הצו, המשטרה, יפוי הכוח היא חושבת שאקבל בשמחה את ההתעניינות שלה? לא ולא. אבל היא הרי לא צריכה את אמא בשביל להתקשר אלי. הטלפון שלי פתוח ואני עונה לכולם. מקסימום אטרוק לה. אבל שטויות הרי היא לא תתקשר ואני רק פוחדת שתנצל לרעה את מצבי. 

חשבתי שהאדיוט הזה קנקן התה נרגע כבר ממני. מסתבר שלא. שוב כל העולם נגדו ושוב מתנכלים לו. רק לו. והוא כמובן מתפלא מצד אחד ומזכיר שירדתי למחתרת. באמת שהנכה הזה חושב שהוא כל כך חשוב שבגללו ארד למחתרת. מילא. שיהנה. למה הוא בכלל מספר שמתנכלים לו? מי הוא חושב שיפתור לו את הבעיה? 

זה בעצם הכל. אני מתאוששת לאט לאט או שלא, אני מוצאת שאני נמצאת במצב בדיוק כמו ביום שחזרתי הביתה. אולי מתרגלת יותר למצב, אני לא יודעת. יש ימים שעדייו אני ברוגז עם כל העולם, יש ימים יותר טובים. הולכת למקהלה, עושה קצת ספורט, עושה פיזיותרפיה, טיפול בדיבור, הפיזיותררפיסטית רק התחלפה בפיזיותרפיסט ואני כועסת עליה. יש עוד הרבה מה לעשות ואין לי כוח לכלום וגם אין לי חשק לכלום. חיים קשים. אני עוד לא נוהגת והסוללה של האוטו התרוקנה. זהו.