הכל חדש ונוצץ

בימים אלה אני חווה נסיגה בכל הנוגע למצבי.

הלכתי אתמול לטייל. כמעט נפלתי. כל הזמן נפלה לי הנעל. כאשר יום ליפני זה נהגתי והיה הכל במצב השתפרות.

ובכלל אני מודאגת. לא רוצה לחשוב יותר מדי אך נראה שכך אשאר. סוחבת רגל, גם סוחבת יד , היד השניה עוד פצועה. אני כבר לא מדברת עליה. זה peanuts לעומת אירוע מוחי. מה יהיה? מה יהיה אתי מה יהיה עם הילדים? סוסון יוכל לתפקד? חייזרון יוכל לממש את שאיפותיו? 

לפעמים אני מרגישה שהכל משתפר ובקרוב אחזור לעצמי, אך לפתע הכל מתהפך. הכל נראה שחור, חסר סיכוי. אני שוב מתבלבלת בדיבור. לא מסוגלת לבטא את מה שאני רוצה. נתקעת. איך אוכל לתפקד בתוך זה? איך? 

אומרים שהשתניתי , שנעשיתי פחדנית. אני לא זוכרת את עצמי כל כך אמיצה. אבל כשאני נזכרת בדמות שהייתי אז כן. הייתי אמיצה. לחמתי. גם היום אני לוחמת אבל אין כוח. 

בעצם כל הזמן אני כותבת את אותו הדבר. לא הכל אותו הדבר אבל זה מה שאני מסוגלת להגיד.

טוב, אני בכל זאת אנסה לספר את מה שקרה לי מאותו יום עוד מעט 4 חודשים. אומרים ש3 חודשים זה זמן החלמה טוב ותוך חצי שנה הדברים חוזרים. אני לא ראיתי התקדמות ב3 חודשים שעברו. אני אפילו חושבת שהיתה נסיגה. אך בכל זאת סידור הסיפור בבלוג זו מן תרפיה.

ובכן בסיפור שלי אני עדיין מאושפזת. נמצאת במח׳ הנוירולוגית ברמבם. עוצמת עיניים. הדמות יוצאת מתוכי. חיה כרגיל, ניידת, הולכת לכל מקום, מדברת כרגיל. בעוד הדפנה האמיתית שוכבת במטה. מתקשה לזוז, מתקשה לדבר, לא מצליחה להשתמש בפלאפון. תוך 3 ימים אני חוזרת הביתה. חושבת שאם החזירו אותי הביתה הכל יחזור על מקומו בשלום. תוך שבוע אני פנתר. יש הופעה במקהלה. אני הולכת. חברה מתנדבים לקחת אותי. לא תודה אין צורך אסתדר לבד. אבל למה שלא אתפנק קצת? מתי פינקו אותי? אני הולכת גם לבריכה של הטכניון. לא אני לא מנסה לנהוג לשם. עדיף בינתיים תחבורה ציבורית. אני הולכת גם לפזיותרפיה. מביאה הפניה חדשה. היא אומרת שהיא לא מטפלת בזה. רק באצבע ולפי דעתה מצב האצבע טוב. יתקשרו אלי להמשך טיפול. טוב , אז אני בבית מחכה. כמובן מגיעה לשם בתחבורה ציבורית.

לאט לאט אני רואה ששום דבר לא זז. ואם משהו זז אז לאט לאט. החורף מתקרב. מה יהיה? הכל נעשה גדול עלי. מפחיד. מאיים. לא זה לא פשוט כמו שזה נראה. אפילו בגדים אני לא מוצאת. אני מקבלת את הויזה לאוסטרליה. היא הגיעה כשהייתי מאושפזת. אני אסע לאוסטרליה? הרופא אומר שאוכל עוד 3 חודשים או חצי שנה. אני לפעמים משתעשעת ברעיון הזה. אולי יכולתי לנסוע לאוסטרליה אבל סתם התפנקתי. 

אני פונה לעובדת סוציאלית. היא מביאה לי טפסים אותם אשלח לביטוח לאומי . עוד לא הגשתי אותם. ביטוח לאומי זה קאדר. אני גם שומעת שעלולים לפסול לי את הרשיון. לא תודה. לאט לאט יותר ויותר קשה לי. העובדת הסוציאלית ממליצה על עוזרת. אני לוקחת עוזרת אבל בבת אחת קורסת. לא אין לי סבלנות לעוזרת. אין לי סבלנות לשום דבר. היא שואלת יותר מדי שאלות ואין לי חשק לענות עליהן. חודש עבר מאז האירוע. אני עוד לא נוהגת, העוזרת הולכת כלעומת שבאה. אני נעשית חסרת סבלנות לגבי כל דבר בצורה שאף פעם לא הייתי. מה קורה לי?