אתמול נסעתי עם הילדים לבקר את אמא בבית אבות. היא לא היתה שם. היא היתה בבית חולים. כבר שבועיים היא בבית חולים. אבל מבית החולים מסרו לי שהיא פה. כן היא היתה פה וחזרה אמר האח. התחלתי לדמיין אותה יוצאת הבית חולים נכנסת לבית חולים כל זאת עם חום גבוה בגשם ובקור. הלואי שהיא תחזור אמרה אחת החוסות. הילדים נסעו לבקר אותה. היא ישנה. היתה שם המלווה שלה. אני חזרתי הביתה. גם ככה אני נורא חוששת לבקר בגלל החיידק האלים שהיא נושאת. אבל בית החולים זו בכלל חתיכת זוהמה אחת גדולה ואני גם לא כלכך בריאה. היא נמצאת במח׳ סגורה. ואני שואלת אם לא אראה אותה יותר או בכל זאת אסתכן...
ועדיין אני שואלת למה לא מדברים אתי.
״את יכולה לתת לי 100 שקל לכניסה לפאב״ שאל אותי הבחור
״לא״ עניתי בתוספת הרצאה שכן הבחור עובד קבל משכורת ולא הפקיד את הצ׳ק בבנק בגלל מחלוקת על גבה המשכורת. ״אתה גם מקבל את האוטו״
״אוקיי״ אמר ונשאר בבית לראות את המבול.
לא היה לי נעים עם זה. מה זה 100 שקל? הוא בא לכאן לעזור לי ואכן הוא מסיע אותי ממקום למקום, בעיקר מרופא לרופא, ויתר על אוסטרליה, עובד כמו חמור אבל מצד שני יש לי עוד פה להאכיל ורמות הבלאגן מגיעות לשיאים חדשים. אמנם זה קצת נרגע וגם אני מתמודדת עם זה יותר טוב אבל בכל זאת...
אז ללכת לבלקניצה או לא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@