הכל חדש ונוצץ

בשעה 3:00 קמתי מהשבעה לכבוד השבת. 

פתחתי טלוויזיה, מחשב הכל. זהו זה כל ההבדל בין לשבת שבעה ולקום. ככה זה כשנמצאים בבית ואף אחד כמעט לא בא. להוציא את חברי המקהלה ועורכת הדין שלי אף אחד לא הטריח עצמו במיוחד וזה יפה כשלעצמו. היתר הלכו לבקר אצל אחותי. או שלא הלכו. אינני יודעת למעשה איפה היא ישבה ומי ביקר אותה.

האמת שלשבת שבעה בבית היה נח מאוד למדי. אני יושבת מחכה לאורחים, קצת כיבוד על השולחן, ככה עובר היום. בלילה הולכים לישון במיטה שלי ולא בשום מיטה אחרת. אני בבית שלי, לא בשום בית אחר עם החימום וכל השגעונות שלי. כמעט אפשר לומר כיף למעט העובדה שאין לי אמא וגם אין לי אבא וגם אין לי אחות. ואפשר לנוח היום כי מחר מתחילה העבודה האמיתית בלי לקחת שבויים.

למעשה נותר לי לשבת רק במוצאי שבת ואז נקום באמת. ואז גם נעבוד באמת.

אם נשווה בין הלוויות - בסהכ קשה. אני הייתי די מחוץ לתמונה הן בגלל האירוע המוחי שעברתי והן בגלל רצונה של אחותי להדיר אותי מכל מה שקשור באמא או במשפחה. אפילו הופתעתי שהודיעו לי על מותה. אמנם לא בקרתי אותה מאז האירוע אך שלחתי לשם את הילדים. החיידק האלים ההוא קלבסיאלה הכריע אותה בסוף. אחותי כבר סידרה את הכל או שמא הכל היה מסודר מראש כי חלקת קבר כבר היתה. כל מה שנותר לי היה להודיע למי שחשוב ולבוא. אותו כחול עיניים מהלוויה של אבא לא היה. היה שם אחד שאצה לו הדרך והוא בעצמו אמר את הקדיש. נקראתי לזהות ולהפרד. המראה שלה לא היה נורא כמו של אבא. היא למעשה נראתה ישנה. אפילו קראתי לה שלא תעשה את עצמה ותקום אבל היא לא קמה. חבל. על הכל חבל. הייתי די אדישה לכל המתרחש. לא היה לי איכפת שקרעו לה את הבגד ראשונה, לא היה לי איכפת מההספד של אחותי במילא הכל שקר. אני שם כי זו אמא שלי. זהו. פעם היה כאן יותר שמח. עכשיו הכל מפורק במילא. לא בית לא משפחה לא כלום. רק הרס ומוות הרבה מאוד בניצוחה של אחותי.

אי אפשר לסיים כך כי זו דרכו של עולם. הכל מינורי והחיים נמשכים.