הכל חדש ונוצץ

בבוקרו של יום פניתי לעוד.

לקחתי אליה גם את הילדים.

היא כתבה מכתב למנהלת העזבון ונסעה לחול עם ילדיה.

עכשיו אני בהמתנה. לא יודעת בכלל למה להמתין. לתשובה של מנהלת העזבון אולי.

לא הוגשה עדיין התנגדות לצוואה. נדמה לי שזמן ההתנגדות מוגבל משהו כמו שבועיים מיום פרסום הצוואה בעיתון.

בקיצור שום דבר לא ברור שום דבר לא ידוע. 

והכל כשהיה. הדירה של אמא שלי מושכרת, יש שם דייר, החשבונות שלה לא ידועים לי. לא החשבונות ולא מה שיש שם ולא ידוע לי אם אחותי שותפה בחשבונות. בקיצור הכל בערפל. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. זה בהחלט מצב מחורבן שמשפיע על מצב רוחי... אבל בעצם לא שונה מהשנים האחרונות. כל הזמן אני בעירפול ואחותי חוגגת. כמה חוגגת אני לא יודעת אבל חוגגת.

ע׳ אמר שזה בסדר להגיש התנגדות. הוא שינה את דעתו כשספרתי על שינוי הצוואה. מ״את אובססיבית על אחותך״ הוא עבר ל״איזה מנוולת״. כך שאי אפשר לסמוך על אנשים יותר מידי. בסוגיות כאלה אני לבד. 

עוד מעט יש לאמא אזכרה. ביום של הבחירות. ואני זועמת על כך ששינתה את הצוואה. מה יש היא לא יכלה להשאר עם הקודמת? אז מה אם אחותי אמרה לה לשנות. בין כה וכה זה לא היה שונה בהרבה. רק עצם זה שהיא שינתה, היא שינתה, לא אחותי. אני הייתי אז אחרי הניתוח עם היד. לבקר אותי לא עלה בדעתה אבל לגשת למשרד עוד לשנות את הצוואה זה כן. כן בבית חולים יש מחלות מדבקות לכן לא באים לבקר... ובסוף היא מתה מחיידק של בתי אבות. עד לאן היא הלכה אחרי אחותי. ברוח באש ובמים. כך קיפחה את חייה. כשראיתי את הצוואה אמרתי: אני לא הולכת לאזכרה. עכשיו אני לא יודעת.