פסח כבר מאחורינו. חוזרים לשגרה. עמישראל חזר הביתה מהטיולים, חזר לאכול חמץ, משרדי הממשלה נפתחו שוב, עכשיו מתחילים לריב על תחבורה ציבורית ודבריה של ענת וקסמן ואני יוצאת לדרך. איזה דרך לצאת? אני פשוט לא יודעת. יש דברים שצריך להפסיק לאלתר. אני לא מפסיקה. יש דברים שיש להתחיל לאלתר. אני לא מתחילה. אני יודעת שדברים אצלי השתנו. אני עדיין לא מסתדרת עם זה. אני נצמדת לישן. אבל יש דברים שאני לאיכולה להצמד אליהם יותר. דרוש שינוי. שינוי מהותי. אני לא יודעת מה לשנות אבל כך זה לא יכול להמשך.
פסח נגמר. עכשיו צריך לחזור לטיפולים ולרופאים. לא בא לי. הם לא עזרו כלום. לפעמים בא לי להכנס לבית אבות. התלות שלי בבנים שלי היא מוגזמת. הם בסהכ ילדים שצריכים לבנות את עתידם. במיוחד הצעיר. הכל מיש מש. בפסח היתה לי קצת הפסקה. גם מזג האוויר המטורף הזה נתן לנו הפסקה. אבל עכשיו זה נגמר. צריך לפעיל את המנוע אך אין כוח להפעילו. זה מסוכן.
אני מוצאת דרך ומאבדת אותה. לפני יומיים בקור הכי גדול ובגשם הכי חזק יצאנו לחגוג לסוסון יומולדת בעברית. אם אני רוצה אני יכולה. אני אף פעם לא יודעת מה ההבדל בין רצון ובין יכולת. לפעמים אני לא רוצה כלום ולא יכולה כלום. לפעמים יש יותר מידי דברים על הראש. יתכן שזה כמו לפני האירוע. אני לא יודעת אם אני לא יכולה או מתפנקת.
חייבת למצוא דרך לצאת מזה. חייבת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@