הכל חדש ונוצץ

סוסון היום בן 33.

אני נזכרת כשאבי היה בן 33 תפס אותו דכאון או יאוש. הייתי קטנה אבל את זה אני זוכרת היטב. שערו החל להלבין ואני תהיתי איך אפשר להיות עצוב ביומולדת. היום סוסון בגיל הזה. אין לו בכלל כוונות להיות אבא. הוא עוד ילד בעצמו. אני עצמי נסעתי אותו יום לאילת עם אבא של סוסון. סוסון היה אז בן 5 בערך ונשאר אצל הורי. בתום השנה הזאת נסענו לאמריקה.

היום ערב יום השואה. אמרתי כבר שזו לא השנה שלי. לפני שנה היינו ביערות הכרמל. היה אז גם פסח וגם יומולדת. השנה נדדנו ליום השואה. ככה זה. הוא נודד מפסח עד יום העצמאות, יום הולדתו, וגם יום הולדתי נודד בין ראש השנה לסוכות כאשר יום כיפור באמצע. רק החייזר לא נופל לו על היומולדת שום יום עצוב. חנוכה. 

ערב יום השואה היום ולי יש הופעה. אני לא יודעת אם אלך. אמא היתה נצולת שואה והיא מתה. עוד ניצולת שואה הלכה לעולמה. ואני מתכוננת לראות ניצולי שואה אחרים ששרדו ולשמוע את הסיפורים שלהם. לא כל כך בא לי. אמא כבר לא תספר את הסיפור שלה ואותם קטעים עלומים ישארו עלומים לנצח. הרי כל פעם למרות השנים שעברו נתגלו דברים שלא סופרו מעולם. 

מצד שני עומד הסיפור שלי שכמובן לא הייתי פייבוריטית שלה והיא הנציחה את חוסר הפייבוריטיות הזאת בלי קשר למה שיהיה בסוף. השאלה מה יגבר בסוף. 

סוסון בן 33 וצריך לחגוג היום. לא ברור לי איך. עד אחהצ אפשר אבל סוסון עובד היום. אולי מחר עם אבא שלו. טוב, אתמול הוא חגג עם החברים שלו, חגגנו לו בעברי. לא אסון.