זוכרת את היום הזה כמו אתמול. סוף הקיץ. עדיין חם והולל אבל משום מה תפס אותי דיכאון שלא הרפה. הקיץ נגמר. לא היו כל סממנים שהקיץ נגמר אך הוא נגמר לי באותו יום. היתה זו שנה רבת הוללות. שנה ראשונה ברחובות קיץ ראשון ברחובות הייתי נשואה אך לא היתה לזה כל משמעות. הייתי הולכת לבריכה של המכון. בלי הבעל. הבעל היה שורף את עצמו במעבדות ואני שרפתי את עצמי בבריכה. אם הוא כבר היה בא היה עושה מן פרצוף חמוץ כזה. ואני רק התרגזתי. אולי תתהולל כמוני. אולי נתהולל ביחד. הוא לא רצה אז התהוללתי לבד. לא לבד - עם החברה. וזה הרגיז אותו יותר. ואז פתאום בלי הודעה מוקדמת היה הסוף של העניין הזה. לא היה לי רכב. הייתי הולכת ברגל בחום מרחק לא קצר. ופתאום כל הכיף הזה עבר. ממש מוזר אבל בלתי נשכח.
היום גם אני מרגישה שזה נגמר. אני יודעת שהרבה קיץ עוד לפני אך בכל זאת הגיע הזמן לחשוב על החורף. לא רק אני חושבת עליו. הצפורים החלו לנדוד דרומה, אנשים מתגעגעים לגשם ואני חושבת לא ניצלתי את הקיץ מספיק. הוא התחיל מאוחר השנה, בימים הכי קיציים לא הייתי פה. ובכלל אני לא מנצלת טוב את הזמן. לא, אין לי את אותה תחושה של הדיכאון ההוא. אני משום מה מבינה אותה. באמת הקיץ נגמר והסתו מתחיל. אף אם לא רואים את זה מרגישים את זה. החצבים כבר פורחים, מישהו נזכר בשיר תשרי. עוד משהו מדכא, באמריקה גשמי הקיץ הסוערים הופכים לגשמי חורף מתמשכים. זהו רבותי זה נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@