הכל חדש ונוצץ

לפני שנה הוא חזר. יום לפני א' חנוכה. בדיוק יום לפני יום הולדתו.

היינו שמחים וגם לא שכן נסיבות חזרתו לא היו שמחות כלל.

הוא היה חדור מוטיבציה. אני אסדר ואני ואני... אני אסע להוואי ואני אלמד

אני הייתי שבר כלי, חייכתי חיוך עגום למראהו: טוב שחזרת. חשבתי שכבר לא אראה אותך.

הוא הלך לחבריו להודיע: אני כאן. והשמחה  היתה רבה.

יום למחרת א' חנוכה היה יום הולדתו.

אני קמתי ולא התלבשתי, רוצה לחגוג ולא יכולה. התנצלתי. הוא אמר:לא נורא.

רציתי לחגוג את הדלקת הנר  עם סופגניות ולביבות. סופגניות הוא קנה. לביבות לא הצלחתי להכין.

הוא נגש לעשיה והרס את המקרר. לא אמרתי דבר .העיקר שחזר.

וכך שרנו מעוז צור כשאני בפיגמה, אין מקרר, זה היה  יום הולדתו.

היום א' חנוכה. אין לו יום הולדת היום. ואני מסתכלת מה עברנו בשנה הזאת.

רציתי כל הזמן לפצות אותו על היומולדת שלא חגגנו

המוטיבציה שלו נעלמה. הוא כבר לא יסע להוואי. הוא לא ילמד בארהב. מקסימום אולי הוא ילמד כאן באחת המכללות, בינתיים הוא מחליף עבודות כמו גרביים.

אני חושבת שאני  עדיין שבר כלי אבל פחות.

החברים שלו נעלמו one by one . רק הוא יודע לאן. אני חושבת שכולם מצאו בני זוג. גם הוא.

אני חושבת שהיו לנו יותר מדי ציפיות. אני  ראיתי בו כמושיע. הוא הרי היחידי במשפחה שלא נפגע. סוסון ואני שנינו פגועי ראש.

ויכול להיות שזה היה קצת גדול עליו. הרי הוא רק בן 23 ועם כל הרצון הוא פשוט לא מסוגל. הוא לא יכול לשאת על כתפו הדלה את אמא והאח.

ועוד חתולה שהוסיף לנו.

אני הולכת להכין עכשיו לביבות.

יש מקרר, אני לבושה למרות שהחורף והקור הנורא דוחפים אותי למיטה

חנוכה חג האור ובאנו חושך לגרש.

הרבה חושך יש בעיקר מהצד של אחותי

ביחד נתגבר או שלא