הכל חדש ונוצץ

נר שמיני של חנוכה. היום נחגוג כמו שצריך. החנוכיה מלאה מושלמת.

אלא שבמשפחתנו אין דבר כזה כמו שצריך וכמו שנהוג.

בבוקר קור איימים. אני בכח סוחבת את עצמי לנאמן הזה. בחזרה אקנה סופגניות. אה אין חשק. אין חשק לכלום, גם אין חניה. 

בבית מחכות לי החתולות. החתולה הגדולה מיוחמת ואני חסרת אונים. לא אני לא מוכנה לגדל עוד פעם גורים. פעם אחת זה מספיק. נתתי לחתולה להיות אמא פעם אחת ודי. עכשיו צריך לעקר. לא, אני לא אחראית על זה. הקטן אחראי על החתולים. אמרתי לו מראש שאינני מעונינת בחתולים כלל. אני מעונינת בשקט. אני חולה. תעזוב אותי. מה שיכולתי בימים ההם איני יכולה עוד. אבל זה מזיז לו כמו השלג דאשתקד. אני כל הזמן מטפלת בחתולים האלה למרות רצוני. לא יתכן שהוא יכפה זאת עלי ואף על פי כן הוא עושה זאת. ועכשיו הוא הולך לכפות עלי עוד דור של חתולים.

סוסון נוסע היום לארהב. רוצה שאסיע אותו לרכבת. לא יכולה להסיע אותו לרכבת חייזר יסיע. אבל מי יודע. אני בלחץ אטומי מן הנסיעה שלו.

הערב יורד. בואו נדליק נר שמיני חנוכיה מלאה. אין לביבות ואין סופגניות. אני כבר לא מבקשת כלום מהחייזר. הוא גם לא רוצה שאדליק עכשיו. עוד מעט הוא הולך לחברים ועכשיו הוא עייף. שאדליק ב10:00 כשהוא יחזור. הוא מעלה את חמתי. איך זה הולך במשפחה לפי האמא או לפי הבן? עוד תאקל אדיוטי. התאקלים איתו הם על בסיס יומיומי. כמו פיגוע. אני לא יודעת מה יהיה ואיך יהיה. אני יודעת רק שסוסון נוסע ואשאר איתו לבד. וזה לגמרי לא נעים לי בעת הזאת.