הכל חדש ונוצץ

השבוע אמא של חברה שלי מתה. קראתי לה הבובה. ושוב אני בדילמה. לבוא לנחם או לא. מצד אחד היא חברה ותיקה שלי. אולי בעצם הראשונה שקראתי לה החברה הכי טובה שלי. אלא שבשנים האחרונות אנחנו בכלל לא בקשר. כשהורי נפטרו היא לא באה. היא לא באה לבקר אותי כשישבתי שבעה בבית הורי על אבי ולא באה לביתי לביקור ניחומים כשאמי מתה. מה שעוד מעניין שהוריה והורי גרו בשכנות. פעמיים. בבית הקודם שלפני המעבר היא גרה בקומה רביעית ואני בקומה ראשונה ובבית הזה הורי גרו בקומה שלישית והם בקומה שניה. הורי עברו לבית הזה בהיותי בת 7 ואילו הוריה הגיעו לבית הזה בהיותי בת 39 ועד אז גרו בבית הישן. כשאביה מת באתי לבקרה. היינו נפגשות מידי פעם, מחליפות חוויות...

אני מוצאת שניחום אבלים היא בעיה די סבוכה. לרוב זה אירוע נחמד, נפגשים כל החברה שמזמן לא נפגשו, כל מיני אנשים מקבוצות שונות שמעולם לא נפגשו. כמעט אירוע חברתי או מסיבה. מסיבה שלא הוזמנתי אליה ואף אחד לא מוזמן. כא בא מסיבות שונות. אני נוטה לא לבוא. כבר היו כמה אירועים כאלה שלא באתי. והיו אירועים כאלה שכן באתי ולפני כל אירוע כזה אני נורא מתלבטת. אם אתחיל לפרט איפה הייתי ואיפה לא אני רק אסתבך. אין שום קו מנחה באלה שאני באה אליהם ואלה שלא. למשל הייתי בניחומים אצל בלוגרית אחת שחמותה נפטרה במרכז הארץ. לא הייתי אצל חברה שלי שנפטרה. הייתי אצל חברה של אחותי שאחיה נפטר. לא הייתי אצל חברה ותיקה כשהוריה נפטרו. הייתי אצל חברי מקהלה שאיבדו את בני זוגם. לא הייתי אצל המנצח כשאיבד את אמו. 

נראה שהקשר שלי עם החיים הוא הדומיננטי פה. חברת מקהלה כן חברה ותיקה לא וכו

רק נדמה לי שבסיפור הזה יש לי הזדמנות בלתי חוזרת לבקר בקרבת בית הורי שהפסדתי אותו לאחותי. אולי גם זה issue...