הכל חדש ונוצץ

הייתי היום בדירה בליווי פקידה ממס שבח. היא עדיין שלי אך בקרוב לא. הדירה היתה ריקה, מפונה מתושביה. נו, זה כלכך נורא? לא חשוב בקרוב זה לא יהיה שלי אז מה זה משנה. ובכל זאת נפרדים. החניתי את הרכב ירדתי במורד הרחוב, איזה נוף... רואים את הים כך מלמעלה... איזה יופי. זה היה שלי ועכשיו לא יהיה. שטויות זה היה שלי אבל לא הרגשתי שזה שלי מעולם. לא גרתי שם לא בקרתי שם, חשבתי מידי פעם איך זה יהיה לגור שם וירדתי מזה. אבל זה היה שלי ועכשיו לא יהיה. מרגיש קצת שונה כשזה הולך לאיבוד. משהו היה בפוטנציה ועכשיו לא יהיה יותר. אולי יכולתי לנצל את זה. לא ניצלתי. 

ירדתי במדרגות, נכנסתי לדירה. ריח טחב עלה ממנה. תמיד היה בה ריח טחב. אפילו בימיה הטובים. הנה הפסנתר ושולחן בצורה של כליה שמאפיין את הרהיטים שהשאירה הדודה. יש שם גם 2 מזגנים שהכנסתי ואני רוצה להוציא. גם את הפסנתר והשולחן אני רוצה להוציא. אולי לא. אוותר עליהם. במסדרון נזילה מהגשם האחרון. אם זה מה שיש אחרי שלא ירד הרבה גשם מעניין מה היה כשירד הרבה גשם. זהו. אין ברירה צריך להפרד ולא להסתכל אחורה. הפקידה מצלמת כל דבר שם. אני אומרת שאני מצטערת שאני מוכרת אבל אין ברירה. זו דירה לא ראויה למגורים, נעזוב זה. זהו אני הולכת, הים מקבל את צבעי השקיעה, הנה בדירה הזאת אני יכולה לראות הרבה שקיעות מהממות. מהמרפסת. סתם לשבת על המרפסת ולראות שקיעות. עכשיו לא תהיה לי מרפסת לראות ממנה שקיעות. עולה למעלה. בצד ימין קפה לואיז בצד שמאל צפרירים 1. וממול עוד קיוסק ובורקס העגלה, כל אלה היו שכנים שלי ועכשיו כבר לא יהיו. לא הרגשתי שהם שכנים שלי. גם לא ארגיש.