הכל חדש ונוצץ

החייזר הולך ונעלם לי. יש לו חברה כבר חצי שנה. אני לא רואה אותה. אני לא רואה אותו.

זה התחיל דווקא נחמד. הוא העלה אותה לפה, שמחתי על כך שסוף סוף יש לו חברה.

היא התנצלה שהיא לוקחת אותו ממני. היא כנראה ידעה על מה היא מדברת.

אני רואה אותו פחות ופחות. שבת הוא לא בבית. כל שבת. כל שבת הוא אצלה ואצל אימה. או אצלה בירושלים.

איפה הילד שבא לעזור לי? הוא כבר מזמן לא עוזר לי. אני כבר לא מבקשת. אין ממי

הוא עוזר לכל אחד חוץ מאשר לי. פעמים רבות הוא לא יכול. הלוז שלו עמוס.

ואז מסתבר שהוא כן יכול. הוא רק הכניס אותה ואת אמה ללוז והוציא אותי.

אין לו זמן לעזור אין לו זמן לבוא אתנו למסעדה אבל יש לו זמן לחכות לאמא שלה שבאה לכאן  עם אוכל שיביא לה לירושלים

הוא עובד עכשיו עם בעלי חיים ובפאב. המשמרות שלו קבועות ולא ניתנות להזזה.

אבל מסתבר שהוא לגמרי יכול להזיז אותן בשבילה.

וכל זה נודע לי בחשאי. מפליטות פה. פה ושם אני שומעת משהו

אני מרגישה עלבון, כאילו אני הדבר האחרון עלי אדמות שמעניין אותו. 

עליה אני כבר לא מדברת. היא נמצאת רק בסמרטפון. לא החלפתי איתה מילה כבר ארבעה חודשים. לדבריו אני מביכה אותה. לא שעשיתי משהו אבל היא מובכת בקלות. אמא שלה לא מביכה אותו. מעניין שבהתחלה לא הבכתי אותה.

לא חשבתי שיהיה לי משהו נגד החברות של הבנים שלי.

היא השתלטה עליו כליל. אני כמוץ בעיניו.

קשה לתאר את זה במילים. זה משהו שקשור לדקויות. אני מיטיבה להרגיש אותן אך לא לתאר אותן.

מילה קטנה שנאמרת כמו אין לי זמן לא יכול כשהמשמעות היא יש לי דברים חשובים ממך תסתדרי לבד את סתם מבלבלת במוח