הכל חדש ונוצץ

זהו נגמר. אנחנו בחצי הדרך ואין יותר מה לעשות

היינו בליל הסדר בעכו. בפסח נסענו לזיכרון, ביום שני נסענו לת״א לשרונה + שרונה מרקט וזהו נגמר ואנחנו רק בחצי הדרך. הפסח הזה ארוך מדי. לא?

טוב זה מה שאני עשיתי. סוסון נסע ביום שלישי לראש פינה, חייזרון בכלל עסוק בטיולים משלו. את ליל הסדר ופסח הוא עשה איתנו אבל מאז ראיתי אותו למס׳ שניות. הוא אמר שהוא הולך לחברה שלו. אמה נסעה לחול והשאירה בית ריק וזו הזדמנות. הוא אמר שהוא יקח את החתולות לשם. הוא לא לקח. הוא וחברתו בכלל טיילו או השד יודע. בשלישי רביעי הוא נסע לרמת הגולן עם החברים שלו, היום ומחר הוא נוסע לנגב עם החברים שלה אבל גם אם הוא לא מטייל הוא כמעט לא בבית. לא יודעת אם לשמוח או להתעצב שכן כל מה שהוא עושה נורמאלי לחלוטין לבני גילו. יש לו חברה הוא כל הזמן נמצא אתה יש לו חברים, הוא גם נמצא אתם, ויש לו אמא ואח. לכל אחד הוא מקדיש קצת אז מה לא בסדר? זהו שאמא חולה ומוגבלת והאח גם כן מוגבל. אז...

אני שואלת את עצמי למה לא נסעתי לחול בפסח, אחרי ליל הסדר. אין לי תשובה מלבד זאת שאני לא יודעת לאן לנסוע ואיך. אני חושבת שאני צריכה להערך מחדש שכן חלו שינויים בחיינו ואני צריכה להפנים אותם. וכן זו בעיה. אני מסתכלת על כל מי שנוסע אומרת גם אני רוצה ובפועל לא עושה כלום. עם מי אני אסע? סוסון עובד ועכשיו הוא שבר את הרגל, וכשיורידו לו את התחבושת הוא כבר יחזור לעבודה; חייזר אי אפשר לסמוך עליו. כל יום הוא בא עם תוכניות חדשות. למצוא פרטנרים אחרים לטיול זה לא פשוט ולנסוע לבד אף פעם לא נסעתי ובטח לא עכשיו כשאני זקוקה לעזרה. כן, קשה קשה עם הנכות הזאת. אני רוצה הרבה דברים אבל כבר אי אפשר לעשות אותם כמו פעם. אפשר לעשות אותם אבל לא כמו פעם. גם בארץ אי אפשר כמו פעם. אי אפשר לקפוץ למכונית ולנסוע רחוק. אני אומרת אולי זה יהיה אפשרי אבל המצב שלי לא משתפר, להיפך, אני בקושי זזה וכל פעם קשה יותר לסחוב את צד ימין. אז זה מה יש. אני לא עוזבת את תחום העיר. בנהיגה.

זהו אז הפסח נגמר לי והגענו רק לחצי הדרך