הכל חדש ונוצץ

יום הזיכרון יום העצמאות. יומיים של ציונות צרופה. 

אני יוצאת לרחוב. שומעת שירים יפים לכבוד יום הזכרון

למחרת צפירה. אני ברחוב. כולם נעצרים באמצע הכביש. עוצרים את המכוניות יוצאים מהאוטו נעמדים. כולם עד אחד. כמו תמיד. גם אני.

בערב טקס הדלקת המשואות. איש ממדליקי המשואות אינו מעורר מחלוקת כולל האב נדאף. כל אחד תרם בדרכו שלו לתפארת מדינת ישראל

אני שוב ברחוב. זיקוקים בנשר ועדן בן זקן. בחיפה אביב גפן ועילי בוטנר עם ילדי החוץ. אנשים מהימין חברי בפייסבוק כתבו להחרים את אביב גפן. שטויות. בשביל מה הוא מופיע בעצמאות אם הוא שונא ישראל. הוא אוהב את ישראל בדרכו שלו. אפשר לאהוב בהרבה דרכים. דגל ישראל מונף בכל מקום. לא דגל פלסטין. לא רואה ערבים ברחוב. כמו כל שנה כמו כל השנים.

אני מתעוררת לצלילי מטוסים. היום אין זו תקיפה. היום זה מטס. כשאני מסתכלת למעלה אני רואה מטוסים במבנה. מי זה שרוצה להשמיד אותנו. אפשר בכלל? אם בשואה לא הצליחו איך יצליחו עכשיו? המשך יותר בנאלי. אני בים. עדיין עוברים מטוסים במבנה...

אבל בפייסבוק עולם אחר. החברים עדיין זועמים. על כל דבר. הנה בילי. הוא זועם על זהבה גלאון שהשתתפה בטקס האלטרנטיבי המשותף ליהודים ופלסטינים. לא שמעתי עליו. עכשיו אני יודעת שהוא היה. זבל, ימח שמה כותבים החברים. ואני חושבת בעצם מה איכפת לי ממנה. שתחגוג ההזויה הזאת איפה שהיא רוצה.

יום הנכבה. הערבים מציינים אותו. אני לא ראיתי אותם. ראיתי רק ישראלים חוגגים עצמאות בהמוניהם. גם ערבים ישראלים. מעטים אמנם אך בכל זאת. אז מה כל כך איכפת למישהו אם כמה ערבים מציינים את יום הנכבה. אני לא מרגישה את זה כלל. לולא הפייסבוק לא הייתי יודעת. מי צריך אותו בכלל? בפייסבוק כל פיפס מקבל תהודה ענקית. הם נכנסים למעשים שוליים ומקרים שוליים והופכים אותם למרכזיים. ואת המרכז והאמת לא רואים. 

לפחות יצא לי לראות את האמת. היא לא נוראה כלל.

ועכשיו אירוויון. נראה את האנטישמים האלה