הכל חדש ונוצץ

לרגע נראה שהכל בסדר. רגע אחר נראה הכל לא.

אין ספק שהחייזר אוכל לי את הנשמה.

ושוב זה קרה.

אני לא זוכרת מה היה רגע לפני. נראה שהיה בסדר

עד שלפתע הוא קם ממקומו ואמר אני הולך

לאן

להיא. לאזכרה. יש אזכרה לסבא שלה ואני מוזמן. ביי

וכך יצא את הבית.

ואני שואלת את עצמי מה פתאום הוא הולך לאזכרות. פעם של סבתא שלה פעם של סבא שלה

במשפחה שלנו הוא לא הולך. לא עושים אזכרות.

ושוב הרגשה של עמעום. הוא מצא לו משפחה אחרת. אמנם הוא לפעמים מראה שהוא קיים אך הוא מצא לו משפחה אחרת. משפחה עדיפה. משפחה שעושים בה אוכל ביום שישי משפחה שעושה אזכרות יש לו שם חדר יותר גדול והוא מעדיף לישון שם. לא יודעת למה זה נורא מעליב. כן גם אמא שלה יותר חזקה היא לא עברה אירוע מוחי. אין ספק שאם אני סובלת מדיכאון יש לו חלק רב בזה. אני מדברת איתו. אומרת מה המצב. הוא נשמע מקשיב ואז הוא הולך לאזכרה. אני חושבת שהכל מסתדר שהוא מבין ואז כשהדלת נטרקת אני רואה שרק הצרות שלי איתו מעמיקות. אזכרה. מה יש לו לכל הרוחות ללכת לאזכרה של סבא שלה. הוא הכיר אותו? יש שם אוכל? אמרתי לו בוא אתנו לחדר כושר. אבל אזכרה של סבא שלה זה יותר מעניין