טוב, עבר היום כיפור הזה. חשבתי שיעבור בשלווה אך השלווה ממני והלאה. בלי סיבות. לכאורה הכל היה בסדר. הכנתי בשארית כוחותי סעודה מפסקת. היה טעים. הבן חזר מרודוס, אמר שהיה נהדר. הלכנו לבית הכנסת. משום מה ראיתי את כולם יוצאים ממנו. כלומר עד שהחלטנו לזוז התפילה נגמרה. טוב, נו. הלכתי לישון פקעת של עצבים לא יודעת למה.
למחרת אותו סיפור. החלטתי ללכת ליזכור. זאת היתה החלטה ספונטנית כי במשך כל השנה החלטתי שאני לא הולכת ליזכור ולא עושה אזכרות. להורים כאלה לא מגיע. אבל עם רדת החג שרתה עלי השכינה והלכתי. הרי צריך לסלוח ומה יותר טוב מלסלוח להורים שכל חיי גידלו אותי לטוב ולרע, אבל גם לטוב. אמנם בשנים האחרונות הם סרחו. אולי היו כבולים במערכת ההסתה של אחותי. הרי בסופו של דבר הם נתנו לה הכל ואני מאמינה שלא התכוונו לכך. אז הלכתי. אבל שוב בדרך לבית הכנסת אני רואה אנשים הולכים בכיוון ההפוך. היה כבר יזכור? היה. אז הלכתי בכל זאת ורוזי השכנה נתנה לי את הסידור שלה כדי שאומר בשקט.. אז אמרתי ולא אמרתי.
זהו, הבן שזה עתה חזר מרודוס רצה להגיע לחברתו על רולר בליידס. הוא גם הוזמן שם לארוחה. כעסתי עליו. הוא יצא וחזר. כעס מיותר. אז הוא לא יאכל פה את שארית הארוחה מאתמול. וישאר יותר אוכל בבית אבל כשיצא עשיתי פרצוף של נעלבת ומכל הסצינה הזאת הרגשתי לא נעים. לא נעים מזה שהוא הלך ולא נעים מזה שהוא חזר.
צריך לעשות משהו עם חוסר השלווה הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@