תקופה ארוכה שאני חשה חסרת אנרגיות. לא בא לי כלום. אני כבר לא מבינה, קיץ, אין גשם, ימים ארוכים, השמש במלוא עוזה. מה יש לי לכל הרוחות? האם זה המשפט המתמשך עם אחותי? או אולי זה הבן הצעיר שעזב את הבית ומתנכר. אולי זה בכל זאת המצב הפיזי המוגבל שלי. לא יודעת. אולי יש יותר מידי תוכניות על הפרק, הופעות, נסיעות, ואני כבר לא יודעת מה קודם למה.
אז פניתי לערן. בדיוק התפוצץ משהו עם הבן. הוא היה כאן בסוף השבוע ולא טרח להודיע לי. לא כל שכן לבוא.
ברוכה הבאה למועדון אמרה הערנית. זה לא נעים אבל ככה זה. את אמא ואת במקום האחרון אצלו. היא קודמת לך. את צפית להיות חברה אתה. מה פתאום? את מבוגרת היא צעירה ואת זרה לה. הוא מהחברה הטובים. הוא סטודנט, הוא לומד קשה, יש לו גם הרבה נסיעות. עזבי אותו. הוא עושה ככל יכולתו להיות איתך בסדר. יש לו הרבה על הראש. אני יודעת שאת כועסת ובצדק אבל אלה החיים הוא דבק בה ותשמחי על כך שהוא מחזיק אתה זמן רב ולא מחליף בחורות כמו גרביים. תדעי לך שאם הוא היה צמוד אליך הוא היה לא בסדר. סיפרת שבעלך היה שונה. בגלל זה אתם גרושים. הוא דבק באמו ואת לא אהבת את זה. תמיד יהיה חוסר איזון בינך לבין אמה. הבת קרובה יותר לאם והאישה קובעת. אלה החיים. תקבלי את זה. למרות שזה כואב.
מה לעשות. אפילו כשהכל נורמלי זה כואב. אלה הם החיים.
היא סיימה וחיוך גדול התפרש על פני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@