הכל חדש ונוצץ

שוב זה קורה לי. תפסתי מלנכוליה בלי שום סיבה. או שיש לזה סיבה ואני לא יודעת מה היא. רעשי רקע , אפילו לא. כל מיני דברים לא נעימים שאני מנסה להדחיק והם יוצאים החוצה בלי הזמנה. עכשיו חג ואני לבד בבית. לא תכננתי להיות לבד בבית. תכננתי לעשות משהו. אבל הבן הקטן מזמן כבר אי אפשר לעשות אתו כלום והבן הגדול גם כן יש לו את אבא כאן והם החליטו לבלות בלעדי כמו תמיד.

אז אני נשארתי לבד. בזמן שכולם נוסעים לאגמון החולה אני לבד. וזה בכלל לא נעים. אז מה אני עושה? חשבתי ללכת אולי לבריכה של הטכניון. אבל לא רוצה לקלקל את השער. חשבתי ללכת אולי לקופת חולים. כואבת לי הרגל. לפני כשבועיים עיקמתי אותה חשבתי שזה שבר אפילו הזמנתי אמבולנס ובסוף זו היתה סתם מכה. העניין שזה עד היום כואב לי ונפוח. אמרו לי שכדאי להבדק שוב. אולי טעו. יש לי הזדמנות. זה הרי לא על חשבון אף אחד אבל היומולדת שלי מתקרב ולא בא לי להיות חבושה או בגבס. אולי זה הורס לי את המצברוח.

כללית לא יודעת אני באמת לא מוצאת סיבה ממשית. הנה בראש השנה היינו אצל אמא של החברה של הבן. סוסון היה עם אבא שלו וזה העיב. אנחנו משפחה אולי לא מושלמת אבל לא יתכן שבחגים יבוא מישהו ויפריד. די עם זה. אבל שוב חוסר של תשומת לב הביא לכך. לא לשכוח. הבנאדם הוא אויב. נכון שהוא קצת יותר בסדר בזמן האחרון אבל הוא אויב. אני שוכחת את זה לפעמים.

התקשרתי גם לדוד בגרמניה. על הדודה אין מה לדבר. היא נמצאת במוסד סגור עם אלצהיימר אבל הדוד עדיין בסדר. מספר שהוא עדיין מטייל ביער. הוא בן 96 או 7. אני כבר לא זוכרת. הוא מספר שאחותי יצרה איתו קשר מחדש. הסיפור הזה עם אחותי מוציא אותי מכילי. והעורכת דין לא עושה כלום. זו סיבה למלנכוליה אבל היתה לי לפני זה.

מלנכולי. אין ספטמבר. אולי אין סיבה אחרת.