אתמול בא בני הצעיר עם חברתו
3 חודשים לא התראינו
הם באו עטויי מסכות ובקשו שגם אנחנו נעטה. נענינו. זה היה מראה מצחיק. סוריאליסטי.
הם הביאו איתם את החתולה שלנו. זאת שחרבנה במדרגות עד שנשברתי ומסרתי לו אותה.
היא חזרה. אבל לא כמו שהיתה חיה אצלינו ברצף. היא רצתה לברוח בהתחלה. נרגעה. אבל היא לא שובבה כמו קודם. היא לא מטפסת לגובה על כל דבר. אולי יקח לה זמן לחזור אבל אין לה מספיק זמן כי הם יקחו אותה חזרה
גם החתולה שנשארה אצלינו ליצ׳י השתנתה קצת ואנחנו שינינו את היחס אליה. זאת עזבה את הבית. זאת לא עזבה מעולם.
כך חשבתי גם על ישרא. ישרא חזר אבל לא בדיוק כמו קודם. חלק מאיתנו המשיך לכתוב בפלטפורמה אחרת, התרגל. נראה מוזר לכתוב כמו פעם. אולי נחזור אולי לא. בטוח שלא כולם יחזרו.
גם בעל האחוזה מצפה שהכל יחזור ויתפקד כמו פעם. זה כנראה לא יקרה.
וגם אנחנו כולנו מצפים שהעולם יחזור כפי שהיה לפני הקורונה. הוא עדיין לא למרות שחשבנו שהכל בסדר. שוב יש חולים. אנחנו בכל מקום עם מסכות. רוצים לחזור אך מי שלא שומר על ריחוק חברתי נדבק במחלה. כך היה בבתי הספר. חזרו ללמוד חזרו להיות יחד לא שמרו על ריחוק חברתי ונדבקו במחלה. עכשיו נראה מה קורה עם המסיבות וההתקהלויות ההמוניות. רצינו לחזור לשיר לא חזרנו
ככה זה. אין דרך חזרה. מי שממציא עצמו מחדש זוכה
הפוסט הזה קצת עצוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@