הכל חדש ונוצץ

אני עייפה. אפילו מבואסת. מה הסיפור היום? 

לפני שעתיים חזרתי מן הים. הייתי בחוף השקט. טוב ידעתי שהוא לא סחורה. עשו הכל כדי להחריבו. בזמנו הוא היה ה-חוף. הוא היה שקט באמת היו בו רפסודות אני הייתי שוחה לרפסודות נחה עליהן קופצת ראש לא מתלכלכת מהחול. עכשיו אין רפסודות והחוף לא שקט. את מחציתו תפס מועדון השייט. טוב זה לא חדש. ידעתי זאת אז מה חשבתי? שהים יהיה שקט אבל הוא לא היה זה הכל. גם חניה לא היתה. רק בתשלום. ואני שילמתי ועוד איך. טוב לא הלך לא הלך. פעם הולך פעם לא. 

מה עוד? עכשיו החדשות. השמאל הוא טוב הימין הוא אלים. זה מפוצץ. פשוט אין לי מילים להביע את מורת רוחי. רק לצעוק די!!! גם נורא מעצבן שאין לי מילים. זה לא נכון

מה עוד? אולי קשה לי לדבר על זה. שוב זה צריך להיות הנושא הראשי וזה האירוסין של בני. ברור שזה מאוד משמח אך יש עם זה הרבה עבודה. גם יש עם זה הרבה רגשות שליליים. אני עוסקת בחיפוש מוזמנים ונוחלת לפעמים אכזבות קשות. אחת האכזבות זו המשפחה שלי. ובעצם מה אני רוצה? אין לי משפחה. אני לא בקשר עם אף אחד. חשבתי שתהיה עכשיו הזדמנות לחדש קשרים אז חשבתי. כמו שלא הייתי צריכה להתאכזב מהחוף השקט כך אין לי מה להתאכזב מהם. ובכל זאת. אכזבה ראשונה נחלתי מאביו של הבחור; אכזבה שניה נחלתי מקרובת משפחה שנתתי לה את השם חמדה. אולי גם ממנה אין מה להתאכזב כי זה צפוי. היא נשואה לבן דוד של אבא שלי. לפני כמה שנים היא אספה את כל המשפחה כדי שנשתתף בחתונת בנה. תוך כדי כך היא נעשתה חברה של אחותי. הן חברות בפייסבוק ובוואטסאפ. בטעות היא שלחה לי וואטסאפים שנועדו לאחותי עד שהערתי לה על זה. מן הון להון דברנו קצת. אז בקשתי ממנה לאתר את בני המשפחה האבודים. היא ניתקה קשר. ישר התחלתי לחשוב מה אחותי סיפרה לה כבר עלי ומה בכלל יש לה נגדי. לא כדאי לחשוב על זה. שתנוח בשלום על מקומה

משכבה