הכל חדש ונוצץ

היום יום הולדתה של אמי. כבר למעלה מ5 שנים שאינה נמצאת עמנו. בשנה שעברה שמחתי על כך. השנה התחלתי לחשוב האם בכל זאת מגיע לה קצת קרדיט. רק קצת. לא יודעת. אני עצמי לא שמחה כפי שהייתי בשנה שעברה. אולי אני עוברת תהליך כפי שעברתי כשנכנסתי לבלוגיאדה. בהתחלה שמחת הנקמה ואט אט נכנסתי לתוכי. אני לא בנאדם שמח. אני בנאדם עצוב. ועכשיו אני לא מוצאת שום סיבה לשמוח. בעצם הבן שלי התארס. למה אני לא שמחה? אני אפילו עצובה ברמות. לא בגלל האירוסין חלילה. גם לא בגלל מותה של אמי. 

אז בואו נתרכז באמא. איזו מן אמא היא היתה והאם מותה באמת שימח אותי שהרי מוות זה לא דבר משמח בטח לא מוות של אמא. התשובה לכך אני לא יודעת. אני לא סובלת ממותה. יש לי יותר שקט למרות שהפסדתי בקרב. מה שמשפיע עלי היום אלה דברים אחרים. ברור זה שהיא לא השאירה לי שום דבר זה משפיע ובעצם זה הדבר האחרון שאני זוכרת ממנה ואיך אומרים סוף טוב הכל טוב. האמנם רק זה אני זוכרת ממנה? לא. גם איך היא התעמרה בי בשנים האחרונות אני זוכרת היטב ויש לי גם בלוג שמזכיר לי איזה מנוולת היא היתה. אבל האם רק זה? שום דבר טוב היא לא השאירה לי אחריה?

היא בכל זאת השאירה לי כסף. את זה היא חילקה חצי חצי. רכוש לא קיבלתי כלום. והיה לה הרבה רכוש. ובעצם היא ציוותה לי חצי דירה. אחרי הצוואה נתנה את כל הדירה לאחותי. האם עשתה זאת ללא השפעה? השופטים קבעו שכן. היא עשתה זאת ללא השפעה ובדעה צלולה. זה מה שקבעו השופטים. אני לא בטוחה שצדקו. עזבתי את זה אך בכל זאת נותר ספק. אחותי המנוולת ניצלה את מצבה. זה ברור. העוד פישלה בגדול. זה גם כן ברור. או פישלה ביודעין או שלא. אני מאמינה שכן. אבל אני עזבתי את זה. 

אז אולי דבר אחד טוב אזכור מאמא שלי... לא הולך כרגע. אולי בשנה הבאה