הכל חדש ונוצץ

זה סיפור אופייני לי שימחיש לי למה אני מסתבכת ואולי במטותא מכם תאמרו לי כיצד להתנהג אחרת

סוסון רצה לנסוע לקנות לעצמו תרופה. האוטובוס לא הגיע והוא חזר הביתה עצבני. ניסה שוב מאוחר יותר ושוב חזר הביתה עצבני. מה קרה הפעם? הוא שכח את המסכה. נו באמת. סוסון קרע את המסכה והפטיר: אני לא נוסע. זהו. אני לא נוסע. ומי יקנה את התרופה שאלתי. זהו. אין תרופה. לך לקחת את התרופה. לא. לך לקחת את התרופה כי יהיה לך התקף כמו פעם. אני לא לוקח את התרופה. אם אתה לא לוקח את התרופה אני לא הולכת איתך לבריכה. אז אל תלכי. הגיעה השעה ללכת לבריכה, סוסון התלבש ונסע לבד. אני נשארתי בבית.  אז מי נענש? 

חשבתי מה אני עושה עכשיו בסוף הלכתי לבריכה של הטכניון (אחרת). אין מצב שאני נשארת בבית. הלכתי לבריכה קניתי את התרופה והלכתי למספרה. כל הפעולות האלה אין להן הסבר. למה בכלל הלכתי לבריכה, למה אני קניתי את התרופה ולמה הלכתי למספרה. טוב אולי אסביר זאת לעצמי. למספרה הייתי חייבת ללכת במוקדם או במאוחר היא נמצאת ליד בית המרקחת הוא זקוק לתרופה ולא צריך לשחק כאן משחקי אגו. והבריכה זו בריכה וזה כיף זה הכל. גם אם לא עושים שם את הכל.  

בבריכה פגשתי את שלומציון וכרגיל עשתה לי הרגשה רעה. בעלה כבר חולה אלצהיימר והעניינים מייגעים מה שלא הפריע לה לשפוך את הארס הרגיל שלה