לפני כמה זמן פגשתי את שלומציון. הדברים שהיא אמרה לי לא נותנים לי מנוח
- אין דבר היא עוד תצטרך אותי (אחותי)
- היא לא תצטרך אותך. בשביל מה היא תצטרך אותך?
- אני יודעת... אולי תהיה חולה או משהו
- בינתיים את חולה
נכון. צודקת היא בריאה ואני חולה. היא גם צעירה ממני. אבל איך אומרים דברים כאלה? מה היא חושבת שהיא?
אישה רעה. אישה כל כך רעה ומתנשאת. למה בכלל אני מדברת איתה? תמיד יש לה משהו רע להגיד לי. אפשר לחשוב שהיא ככ מוצלחת וחייה מזהירים. אני זוכרת שתקפה אותי על שאני לא עובדת. בסוף פיטרו אותה והיא נכנסה לדיכאון עמוק שדרש אישפוז. בעלה נעשה אז כולו לבן. מסכן. היום יש לו אלצהיימר. הוא כבר לא נוהג. הוא כבר לא בא לבריכה של הטכניון. היא נאלצת לנסוע בתחבורה ציבורית. אך עדיין מתנשאת ומפזרת רוע. כן. גם היא צריכה אותי. היא היתה צריכה טרמפ הביתה. כל כלב בא יומו. אני צריכה להמנע מלדבר איתה. למה אני בכלל מפתחת שיחה עם השטן הזה. אפילו לא ללכת לבריכה של הטכניון. לא עכשיו ולא כשתפתח. רק שם אני פוגשת את היצור הנאלח הזה. איכס.
ובאשר לדברים שהיא אמרה לי. לעולם אין לדעת מה יהיה. אנחנו לא נעשות צעירות מיום ליום. התקווה שלי היא שאחותי תצטרך אותי. שהיא תצטער על כל מה שעשתה. יום יבוא ויהיה כן. אולי הוא לא יבוא לעולם אך לא מטומטמת כמו שלומציון יכולה לומר דבר כזה
שאלוהים יסלח לה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@