הכל חדש ונוצץ

שוב נמחק לי פוסט באמצע העריכה. די באמת מה הולך פה? אני מקווה שמה שאני רושמת עכשיו לא יימחק

טוב. כתבתי על עוד רגע של התעוררות. כנראה שישרא לא אוהב את הרגעים האלה כי גם בפעם הקודמת הפוסט נמחק. ההתעוררות היא רגעית. פתאום אני שמה לב לאן הדרדרנו. הדרדרתי. אני יושבת יום שלם ומחכה לסימן חיים ממנו. ואז ברגע מסוים אני אומרת קיבינימט מה קורה פה? 

מה עכשיו אני אומרת? עכשיו? טוב. לא שמעתי ממנו כל היום. גם לא צפיתי לשמוע. העניין כנראה גמור. לא רוצה לחשוב למה. זה מעבר לכוחותי. אני חושבת שאגיד תודה ואמשיך הלאה. זה מה יש. כבר אמרתי פעם תודה. זה היה מזמן מזמן לפני שישרא נסגר. זה היה כשחזרנו מהטיול המסויט הזה בחול. הוא המשיך כאילו לא קרה דבר. אני צעקתי עליו בווטסאפ. למרבה הפלא הוא ענה לי

מאז קרו הרבה דברים. טובים. לא ככ טובים. היה לי משפט בו הפסדתי היתה לו יום הולדת והיה משהו עקום עם הברכות. גם לי היה יומולדת והוא היה הראשון לברך. היתה איזו חתונה שהוא התנגד שאלך. הלכתי. היו חגים. הוא הזמין אותי לסוכה וסרבתי לבוא והצטערתי. אחכ הלכנו לקונצרט. אידיליה היתה ביננו עד שהיה לי קונצרט עם המקהלה והוא לא בא. התעלפתי באמבטיה. אני זוכרת גם את ניתוח הקטרקט בו הוא לקח אותי לרופא וחיכה בסבלנות שעה. מישהו אמר לי לשים עליו טבעת מה שיותר מהר. גם לשמוע את ביבי הוא הלך בעקבותי אך נשאר לחכות בחוץ. ואז התחילה הקורונה. פחדתי שהיא תהרוס אותנו. היא לא הרסה. יצאנו מהקורונה אפילו חגגנו שבועות ואז משהו קרה. וזה הלך והדרדר הלך והדרדר עד שהגענו לכאן. 

אז נאמר תודה על הכל ונמשיך הלאה