עדיין מדוכדכת. נראה כי שום דבר בעולם כבר לא ישמח אותי. שוב מדברים על תקופת מלחמת המפרץ. תקופה נוראה. לא שעכשיו יותר טוב. פשוט רע עכשיו. רע רע רע. אפילו שמזג האוויר יפה. מה זה מועיל אם קר. והקורונה הזאת. כאילו לא איכפת לי ממנה אבל איכפת מאוד. אם אני מרגישה כמו בתקופת מלחמת המפרץ אז רע מאוד. לפעמים המעבר הזה לתקופות קודמות נותן פרספקטיבה של היום. אתה אומר כמה רע היה אז והיום לא יותר טוב. זה רק אומר כמה רע היום.
הכל חוזר לי. כל הפרשיות הרעות שחוויתי. כל אחת במינון זה או אחר. אני רוצה לבכות לבכות עד שהלחץ ישתחרר. ככ נמאס מהכל. נמאס לקום בבוקר. מה עושים היום? כלום. מה שאתמול. רק חושבים על כל מיני דברים. תחשבי חיובי אומרים. הלואי ויכולתי. אעשה תרגיל במחשבה. גם מה שחיובי נראה היום שלילי. אולי זה המפתח. לא לתת למחשבות להפיל אותך. אני היום רופסת. חסרת אנרגיה. צריך לאסוף את עצמי לקבל אנרגיה מחדש. נכון שהצולנט לא הלך וכמעט עשיתי תאונה והוא מרגיז אותי והיא השפילה אותי ועוד ועוד ואני שוקעת בזה
מחר יהיה יום חדש. אני אחליט אם הוא יהיה טוב או לא. הכל תלוי בי. אז לא הלך הצולנט. פעם הבאה ילך. אז כמעט עשיתי תאונה. לא עשיתי. אז הוא שקט מידי. מזל שהוא קיים. וכו וכו. זה אפשרי? כדאי לנסות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@