הכל חדש ונוצץ

אני מבולבלת. כך אני מרגישה היום. מישהו או משהו ערער אותי. המאורעות אנחנו חווים אינם פשוטים. דומה שאיזה הר געש עומד לפרוץ ורק מחכה לפירצה. אמש נהרגו בפיגוע 2 אחים. היתה תגובה לא מקובלת בה שרפו מכוניות ואולי עוד משהו. אמרתי יופי ככה מגיע להם לחוליגאנים. על כל הרג צריך להגיב כך. מספיק לבכות. לא הרבה הגיבו כך. האם אני אלימה? ודאי. כולם אלימים אך עדיין לא הוציאו מעצמם את האלימות. הם הולכים באלימות בדרכים של נועם. מה זה הפגנות? מה זאת מחאה? זו אלימות לשמה. השמאלן לא מקבל את הכרעתו של הבוחר לכן יוצא להפגנות. לו יכול היה היה רוצח. אבל יש לו מספיק בלמים כדי לפעול בדרך אחרת. לגיטימית. הפגנת מחאה קיבלה לגיטימיות האף שהיא אלימה. פה ושם אנשים לא עוצרים את עצמם ופולטים שטויות. זה לא שטויות. זאת האמת שלהם. מפה לשם סולחים להם על זה. אבל הם אלימים אלימים אלימים. 

אז מה מבלבל אותי בכל זה? אני מתנגדת להפגנות. נקודה. אז מה מערער אותי? מה? אולי ביבי עצמו. נכון אני לא רוצה להפגין. אך האם זה משום שאני באמת לא רוצה להפגין או נושא ההפגנה לא מעניין אותי. אני בעד הריפורמה. למה? האם היא תשפר לי את החיים או לביבי? האם אני תומכת בביבי או תומכת ימין? ביבי אמר לכבות את הלהבות לא לקחת את החוק לידיים הוא יצר פיסגה שבה נקבע שיפסיקו לבנות. מטרת הפיסגה היתה להנמיך את גובה הלהבות לקראת הרמדאן. זה לא מה שאני רוצה. אני בחרתי מפלגת ימין על מלא כדי שימשיכו לבנות להרחיב את הארץ הקטנה הזאת ושלא יפנו ישובים. אני מקבלת מפלגת ימין שמפנה שטחים ומפסיקה לבנות. דווקא מפלגת השמאל לא פינתה שום שטח המשיכה לבנות ולא התקפלה בפני איומי חמאס. צריך לשנות דיסקט. אני צריכה להיות שלמה עם עצמי לפחות בעניין הזה.