הכל חדש ונוצץ

כבר כמה ימים אני מנסה לבטא את מה שמתחולל ואני לא מצליחה. אולי גם הפעם לא אצליח. ובכן אני בטוטאל לוסט. אני המדינה החתולה כולם. מצד שני השמש זורחת חמים בחוץ כאילו הכל בסדר. ואולי באמת הכל בסדר. אולי לא. רק לא לפתוח חדשות. סה״כ שקט כאן. כרגיל. אני שוכבת על הספה בפיגמה. לא שומעת מה קורה בחוץ. ואולי באמת כדאי לשבת בבית. הרי אני ככ אוהבת לשבת בבית. באין מפריע. יצאתי השבוע ונפגעתי. יצאתי ביום השיבוש הלאומי והתעצבנתי. המוני אדם היו שם ולא נתנו לי לעבור עם הרכב. הם צעקו מילה אחת: דמוקרטיה דמוקרטיה דמוקרטיה דמוקרטיה... די!!!! אספסוף מוסת. כל פעם שלווי הדור הופכים לאספסוף מוסת. פסיכולוגיה של המונים. אתם שואלים איך טייסים רופאים אנשי הייטק אקדמאים הופכים להמון מוסת. ככה זה באספסוף. אחד לוחץ על השלטר ומוציא את המפלצת שבחיי יומיום היא חמודה ורגועה. בגלל זה אני שונאת הפגנות. האנשים שם לא רציונליים. הם פועלים כעדר. כל יומיים או 3 יש לנו הפגנה כזאת עם תופעות מזעזעות. מעניין מה יהיה היום. גם מתוכננת הפגנה. 

בחיים הפרטיים? גם לא בסדר. הכל מוזנח. הוא שוב נעלם לי אחרי 27 שבועות של שכרון חושים. עדיין לא יודעת מה לחשוב על זה. בכללי היה רע לתפארת. למה אני מחזיקה את זה בכלל? חדר המדרגות מוזנח אין ועד בית. עדיין לא סיימתי עם האפיזודה הקודמת והיא תיקון המכונית. זה רק קוסמטיקה. אין הרבה מה לתקן. 

האקס חוגג יום הולדת. שילך קיבינימת.