הכל חדש ונוצץ

טוב. לא קורה היום כלום. אפילו רמת הדכדוך ירדה ובכל זאת משהו לא בסדר

אני כרגע בבית. בסלון. בפיגמה. סוסון הלך לאזכרה של סבא וסבתא שלו מצד אביו. אני כמובן לא מוזמנת. כשהסבתא נפטרה הייתי בלוויה ואפילו הוזמנתי לאזכרה אך לא רציתי לבוא. אולי הכל היה שונה היום אם הייתי באה. אבל זה מה יש. כאילו מה אני ככ רוצה לבוא לאזכרות. להורים שלי אני לא הולכת. גם לסבים שלי אני לא הולכת. אז מה יש לי עם אזכרות? גם לאזכרה של אבא של אשתו של הבן אני לא הולכת. לעומת זאת אני מוזמנת למופע ג'אז של הנכד שלו וזה רחוק לי. גם לריקודי עם לא הלכתי השבוע סתם. בקיצור משהו לא ברור לי כאן ואני צריכה לברר את זה. 

יום הולדתי ה70 מתקרב ואני בהכנות קדחתניות לאן לנסוע. טנזניה נפלה. אז עכשיו אני שוקלת נסיעה לאיסלנד לראות את זוהר הקוטב או דובאי. כרגע אני בפסק זמן. רק שזה לא יעלם כמו אוסטרליה

הבריאות לא משהו והכל מוזנח. יש לי שלשולים ואני לא בודקת. יש לי נקודות חן ואני לא בודקת. הראיה לא משהו גם אחרי קטרקט ויש לי סחרחורת ואי יציבות. מאז ששברתי את האצבע ברגל אני סובלת מאי יציבות. והנבלה הזה... כן חזרנו אליו לא עושה לי מינוי במועדון הספורט כי לדעתו החלמתי מהאירוע. הכוונה לבעלי לשעבר. טוב. הוא לא חייב. אף אחד לא חייב לי שום דבר. הכל שאלה של רצון טוב. למה לא רוצים אולי אני צריכה לבדוק את עצמי. 

דברתי השבוע על הכביסה של הבן שלי. הוא שאל אותי איזה מן אמא אני שלא רוצה לעשות כביסה לבן שלה כשהוא חוזר מן הצבא. נכון. אני כזאת. כזו אני ולא פלא שאני סובלת מהתנהגות לא יפה כלפי. אני לא מתנהגת יותר יפה. הם חיים עם זה כמו שאני חיה איתם. 

נמשיך הלאה