הכל חדש ונוצץ

ממשיך להיות צפוף עד אימה. תנו לי רגע מנוחה. Please. אז נסעתי לדובאי והיתה לי יום הולדת והיתה מסיבה והיה קונצרט והייתי חולה ופרצה מלחמה. ואני כבר אדישה מרוב מאורעות. נדמה לי שגם היה ויכוח על יום כיפור סוכות שמחת תורה. שישו ושמחו. כל אירוע השכיח את האירוע הקודם כך שעכשיו כולי במלחמה. 

7.10. 50 שנה אחרי ושוב נפתחו ארובות השמיים. שמעתי שמאות אנשי חמס פרצו לשטח מדינת ישראל. היה ראיון עם גברת אחת. היא סיפרה בפחד שהם מחוץ לבית. היא שרדה. ראיינו עוד אחת. היא בכתה. שוב סיפרה שהם בחוץ. סיפרה שראתה את אבא שלה מובל לעזה. חושבת שהיא לא שרדה. כל היתר היה מבולבל. היתה מסיבת טבע באיזור. רבים מתו. ספרו שהמחבלים כבשו את הישובים. משעה לשעה מס ההרוגים גדל. הם התחילו ב22 וסיימו ב1200. 1200 הרוגים. זה לא נתפס. 

אבל איך זה קרה? לא היה מודיעין? שוב? איפה צהל? איפה חיל האוויר? איפה שיריון איפה כולם. 

הנפגעים העיקריים היו קבוץ בארי עם 100 הרוגים וכפר עזה. 70 הרוגים. איפה כל היתר? חיילים? מסיבת הטבע? שוטרים. לא ידוע. לא אומרים. אולי לא יודעים מה לומר. כיאוס גדול. מי אחראי?

בראש וראשונה האשמתי את ההפגנות. את המחאה. הן גרמו לפילוג והחלשת העם. אנחנו צרחנו מהפכה והאויב עומד בשער מחכה לשעת כושר. העם ככ שטוף שנאה שהוא לא הבחין באויב. אבל גורם שני הוא ביבי שנתן לחמאס להתפתח. כבר שנים שהוא מאיים על החמאס ולא עושה כלום. הורסים את עזה בונים מחדש. נעשו חברים שלנו. ועד עכשיו לא יוצאים מזה. שרק יהיה טוב