הכל חדש ונוצץ

שוב בא לי לרשום לו זה נגמר ואני עוצרת את עצמי. מה כבר נותר? מקהלה אין פגישות אין לילה טוב אין. אין למעשה כלום. אין לי גם קשר עם המחותנת. אין כלום. בא לי לכתוב לו אני רואה שגם ביננו זה נגמר כל טוב דרך צלחה ואני לא עושה את זה. למה? למה אני יודעת ככ טוב להגיד מה צריך לעשות במלחמה ואני ככ חסרת אומץ כשמדובר ביחסים אישיים? למה? כיוון שאם אני סוגרת את הטלוויזיה אני לא יודעת שיש מלחמה. אני לא יודעת שאנשים נרצחו שבתיהם נשרפו שאנשים נחטפו שחיילים נהרגים. אני רואה שמות אני רואה פנים הם לא באמת אומרים לי משהו. צר לי עליהם מאוד אך זה הכל. לא איכפת לי אם נתניהו אשם או המחאה אשמה. נכון זה מעיק בלב אך אני יכולה לסגור את הטלוויזיה ואת הפייסבוק והכל סבבה אבל אם יש משהו אישי זה נשאר אתי 24/7. 

מה יהיה אם ארשום לו או אמשיך בדרכי בלי לומר כלום? אני צריכה להתמקד בנקודה הזאת. אם לא אומר כלום זה ימשיך כך כראות עיניו. הוא השולט במצב. הוא מחליט מידי פעם לומר מילה. פעם אחרונה הוא התקשר לומר לי באיזה אופן בלתי נתפס החליט הוועד לפרק את המקהלה. מה שהוא לא יודע הוא שנציג הוועד התקשר אלי ואני הסכמתי. הוא קרא לזה בגידה ואני בין הבוגדים. זה לא יפה אבל גם הוא התנהג לא יפה. אני כבר הרבה זמן בין הבוגדים. מכל הסיבות שספרתי או לא ספרתי כאן. החל מההתעלמות הראשונה המשך ברוסיה וכלה באישיות הבלתי רצויה. אני יכולה לספר לו גם את זה. שלא יחשוב שההתנהגות הנפלאה שלו עוברת בלי תגובה. אמנם הוא לא יודע אך המקהלה רוצה להמשיך בלעדיו ושאלו אותי אם אני מוכנה. אמרתי כן. זו בעצם ההשפלה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לו. אך הכל במחתרת. טוב אנחנו כל הזמן במחתרת אז גם זה. זה המצב זאת התגובה שלי. 

השאלה אם זה תורם משהו לבריאותי הנפשית. לא בטוח. ואם ארשום לו זה נגמר? אין לי מושג מה ארגיש. אני חושבת שאשתחרר ממנו. לא בטוח. פוחדת לנסות. כן. אני פחדנית. אבל אני יודעת שלא אשמע ממנו כלום ו... לא בא לי להכנס לזה

מה קורה עם ישראבלוג לעזאזל