הכל חדש ונוצץ

לא בא לי כלום. כלום כלום כלום. אני שוכבת במיטה והראש ריק. כל מה שאני חושבת עליו יוצא רע. למשל מה עושים היום. היום שבת רצינו ללכת לים והים סוער. רציתי לראות חבצלות אך הן רחוקות וקשה לי ללכת. אני כל הזמן חושבת על השנה הזאת שנתי ה70. היא התחילה ביום כיפור ונקראת תשפד. השנה שאחריה תקרא תשפה. אולי היא תהיה פיצוי על שנת תשפד האיומה. 

חושבת על הבריאות שלי שהיא לא משו. חושבת על בריאות של אנשים אחרים שמקורבים לי. גם כן לא משו. הוא אמר שיש לו בעיות רפואיות וניתק קשר. בעלי לשעבר מצבו ירוד ביותר. סוסון סיפר שהוא גם התחיל לרעוד. אז אני חושבת על צעירים יותר. הבן הצעיר הזמין אותי אליו היום אבל אני לא באה. קשה לי לנסוע. האמנם? לא קשה לי. אני סתם עושה רוח. הגיע הזמן לצאת מזה. אני מסוגלת ומספיק לבכות. אני סתם מתעצלת. הייתי שם שבוע שעבר. אז שלא אבוא בטענות. אייל לא רוצה לנסוע. הוא רוצה לים. אז אני צריכה לבחור. בעצם בחרתי. בחרתי גרוע. 

ביום הולדתי הוא יעבור דירה. דווקא ביום הולדת. לא יכולת יום לפני? לא יכולת ביום אחרי? דווקא. ועוד הבטחתי לעזור לו כלכלית למרות שאין לי. אולי גם זה לא נכון?  אני כל הזמן נמצאת בקונספציה שגויה כאילו אני הכי מסכנה בעולם. צריך לעשות שלום עם העולם

התבלבלתי. יושב לי איזה בלוק על החזה. בטח אפרת תעזור לו לעבור דירה. כן עכשיו מתחילה הקנאה. האם אני באמת יצור ככ עלוב? אולי אני צריכה לעשות שלום עם עצמי