הכל חדש ונוצץ

סוף סוף החלטתי שאני לא הולכת יותר לאירועים משפחתיים. די נמאס לי.

מה בדיוק היה האירוע ששבר אותי?

הרי החלטתי מזמן לא ללכת וכשהגיע איזה אירוע תמיד הלכתי. כמו שעון.

כנראה שזה היה האירוע הזה או זה

האירוע שלא באתי אליו היה מסיבת פורים אצל אמא.

גם לאירוע הזה התלבטתי אם ללכת או לא.

חשבתי דווקא לבוא עם משהו מעצבן כמו שהיא היתה נוהגת לעשות.

אבל מה לכל הרוחות יכול לעצבן אותה?

משחק מחשב?

איזה חלוק שהבאתי מסין?

ממש פתטי

עד הרגע האחרון התלבטתי.

אך כאשר אבא הודיע שהיא תאחר ותגיע רק עוד שעה החלטתי: זהו. אני לא באה. אם הם רוצים שיחכו לה שעה. אני לא אשב עכשיו ואחכה לנסיכת הנילוס. או שמתחילים את המסיבה כפי שתוכנן או שאני לא באה וזהו. נמאס לי לחכות לה. תמיד היא מאחרת. תמיד מחכים לה. תמיד מתעצבנים עליה וממשיכים לחכות. האוכל כבר מוכן על השולחן. לא אוכלים. כי היא לא באה. מחכים לה ומתים ברעב. ולי זה נמאס. אני לא מחכה. אני אוכלת בבית ומי שרוצה שיחכה.

הלכתי לים

כן, זו היתה הפעם הראשונה שלי. שהעזתי

.

לא מה שחשבתם. הא?